שהיה הממונה על תחנת הרדיו של הצבא הבריטי ביפו בעת מלחמת העולם השנייה, הכיר שם את אשתו לעתיד ונשא אותה - היה אחד מן הזרים הרבים שסייעו בחשאי למגעינו במרוצת השנים, מטעמים אידיאליסטיים טהורים.
☆ ☆ ☆
שוחחנו ביחד, טיילנו ביחד, התלוצצנו ביחד, רוחנו טובה עלינו בגלל עצם מגעינו ואולי, שלא במודע, בגלל הסכנות שהטילו צל על פגישותינו. הרגלי להפנות ראש אחרי נערות יפות ברחוב לא היה לרוחו של סעיד. הוא היה שמרן קיצוני בעניין זה ואמר, שאין הוא יכול להסתכל בנשים אחרות בעת שהוא מאוהב בחלידה, אשתו הירושלמית. פעם נועדנו לארוחת צהריים באיזו מסעדה מזרחית. באחת החנויות בדרך, התלוצץ חמאמי עם הזבנים היהודים, שהכירו אותו, והציג אותי כ"אחד מבני עמכם מישראל." הדיבור נעתק מפיותיהם. הוא יצא בברכת "שלום!" רברבנית.
על חומוס וקבאב טורקי שוחחנו על תולדות הארץ, על הציונות, על מזג האוויר בתל אביב ועל מצב העניינים העכשווי. תמיד חזרה השיחה אל ביתו הקודם ביפו, שעדיין לא עלה בידי למצאו. שרטטנו בפנקסי מפה של השכונה, כדי להקל עלי בחיפושי. הדף ההוא עודנו שמור עמי, מזכרת צובטת-לב מאותה פגישה.
יש לי עוד מזכרות. אחת מהן היא תפריט של בית הקפה במלון מאונט רויאל, שעליו רשמתי בחפזון מספר נקודות שעלו בשיחתנו, דקות אחדות אחרי צאתו. מעולם לא רשמתי רשימות בנוכחותו, מחשש שהדבר ישבית את הרוח הספונטנית של שיחותינו. התפריט ההוא כלל קטעים מהביוגרפיה הפרטית שלו, הערות מפיו על המצב ההולך ומחמיר בלבנון, הערכת המצב שלו על עוצמתם היחסית של הזרמים השונים באש"ף.
מזכרת אחרת היא הפתק היחיד שיש לי בכתב ידו. נדברנו להיפגש במלוני בעשר בבוקר. חשבתי שקבענו שהוא יטלפן אלי תחילה כדי לאשר את הפגישה, ומכיוון שלא קיבלתי שום טלפון, יצאתי לי. אולם הוא הגיע, והשאיר לי פתק על נייר המכתבים של המלון: "אורי, באתי בעשר להיפגש איתך. לא מצאתי אותך. ילד טוב, אתה קם מוקדם. אנא צלצל אלי. אני במשרד. כל טוב, סם."
באחדים מניירות, נמצא כתב ידו בערבית. כשהזכיר שמות ערביים, ביקשתי ממנו לרשום אותם, כדי שאוכל לאיית אותם נכון ולהעתיק אותם לעברית כהלכה.
אך למרות פרקי ביניים קלי-דעת מפעם לפעם, איש משנינו לא היה