וההידברות עם אש"ף. נדמה לי שמוטב שתשמע את הדברים במו אוזניך, ומכלי ראשון - ולו רק כדי לבחון מחדש את העמדות ולעדכנן בנסיבות המשתנות.
לפיכך ברצוני לבקשך שתתן לי הזדמנות להביא את הדברים לפניך, על בסיס אישי ובלתי-רשמי לחלוטין, וכמובן ללא כל פירסום.
למחרת היום התקשר אלי ראש לשכתו של ראש הממשלה, אלי מזרחי, והזמין אותי להיפגש עם רבין ב-28 באוקטובר, בשעה שלוש אחר הצהריים.
אולי עלי להסביר כאן את יחסי המיוחדים במינם עם יצחק רבין, יחסים שמקורם לפני שנים אחדות.
באביב 1969 נפטר ראש הממשלה לוי אשכול. לפי חוקי ישראל, נשיא המדינה חייב להתייעץ עם ראשי כל הסיעות בכנסת לפני שיזמין אחד מחברי הכנסת להרכיב ממשלה חדשה.
למרות העובדה שהייתי באותה עת הנציג היחיד של מפלגתי בכנסת, היה לי מעמד של ראש סיעה - סיעת יחיד, כביכול - והנשיא זלמן שז"ר הזמין אותי להציג בפניו את השקפותי. הוא עשה זאת רק לצאת ידי חובה, כמובן. אבל היתה זו הזדמנות יחידה במינה להביע השקפה חריגה באורח שתקבל פומביות מרבית. כל מלה הנאמרת בהזדמנות כזאת היא בגדר חדשות לאמצעי התקשורת.
כבר היה ברור כשמש שראש הממשלה הבאה תהיה גולדה מאיר, אשה שהיתה שנואה עלי מקרב-לב - רגש הדדי, עלי להוסיף. הכרתי אותה כאישיות עקשנית שאינה סרה מדיעותיה, פרימיטיבית בהשקפת עולמה, נוקשה בעמדותיה, בעלת חוש גאוני לפנות אל העמוקים בפחדיו ובדיעותיו הקדומות של הציבור היהודי ולנצלם. הייתי בטוח שכאשר היא תעמוד בראש הממשלה, יגיעו כל מאמצי השלום לקפאון מוחלט.
לא יכולתי לעשות מאומה כדי למנוע את מינויה, אבל לפחות יכולתי להזהיר מפניו. הדרך הטובה ביותר היתה להציע לנשיא - ובעקיפין, לציבור הישראלי - מועמד בעל סגולות אחרות. הוא היה צריך לבוא, כמובן, משורותיה של מפלגת השלטון.
מבין המועמדים האפשריים, בחרתי ביצחק רבין, שהיה אז השגריר בוושינגטון. לא האמנתי באבא אבן, יונה רבת-מלל, רבת לשונות, אדם שלא גילה אומץ של דבקות באמונותיו - אם אמנם היו לו אמונות כלשהן. גם לא האמנתי ביגאל אלון, אביה של תוכנית מפורסמת לסיפוחים מרחיקי-לכת.
אחרי מלחמת ששת הימים, שבה כיהן כרמטכ"ל, נשא רבין נאום אנושי