הרעיון היה שהישראלים, לאחר שהתנערו מעול הבריטים במלחמת מחתרת שעוררה את הערצתם של הלאומנים העירקים, יסייעו למהפכה שלהם בעירק, תמורת הכרה עירקית בישראל. השליח הגיע לישראל ואחרי מאמצים מרובים הורשה להיפגש עם בן-גוריון, שהקשיב לו מבלי להתחייב ושלח אותו אל ראובן שילוח, המומחה שלו לעניינים ערביים וראש השירות החשאי. שילוח דחה אותו בקש זמן-מה, וכשהתערב ישראלי אחר ושאל את שילוח מדוע איננו מקבל הצעה כה מפתה, קרא שילוח במורת-רוח: "השתגעת? אנחנו בעלי-בריתם של הבריטים, מדוע עלינו לשתף פעולה עם אלה שמבקשים לזרוק את הבריטים ?"
עד מלחמת ששת הימים, היתה זו מדיניותה הרשמית של ישראל כי "כל שינוי בסטטוס קוו בירדן יהיה קאזוס ?לי לישראל." כך תמך האיום הישראלי במשטר הירדני בימי השיא של הגל הפאן-ערבי של נאצר. אריאל שרון סיפר לי שבימי "ספטמבר השחור" הוא היה האיש היחיד בפורום המטה הכללי של צה"ל שקרא לתמוך בפלסטינים כנגד הצבא הירדני, בניגוד מוחלט לקו הישראלי שאיים בפלישה ישראלית לירדן אם יחצה הצבא הסורי את גבולה בתמיכה בכוחות אש"ף. גם אני, שלא ידעתי על הוויכוח במטה הכללי, קראתי בכנסת לממשלת ישראל לתמוך בפלסטינים.
ביסוד כל מעשיה של ממשלת ישראל בתחום זה היתה מונחת, ועודנה מונחת, האמונה הבסיסית שבעזרת ירדן, תוכל ישראל להימנע מהתמודדות ישירה עם העניין הפלסטיני. אולי נובע הרצון הזה מאי-נכונות להחזיר את הגדה המערבית ורצועת עזה, ואולי מחוסר אמון בסיסי באפשרות ההשלמה עם הפלסטינים, ואולי משני הגורמים גם-יחד.
המייצג המושלם של הגישה הכפולה הזאת היה משה דיין. בנאום מפורסם שנשא על קברו של חבר שנהרג בגבול רצועת עזה חודשים אחדים לפני מלחמת סיני ב-1956 אמר דיין, שבאותו יום מלאו לו 41 שנה:
"אל נא נטיח היום אשמות אל הרוצחים. מה לנו כי נטען על שנאתם אלינו?
"שמונה שנים הינם יושבים במחנות הפליטים אשר בעזה, ולמול עיניהם אנו הופכים לנו לנחלה את האדמה והכפרים בהם ישבו הם ואבותיהם.
"...דור התנחלות אנו, ובלי כובע הפלדה ולוע התותח לא נוכל לטעת עץ ולבנות בית.
"אל נירתע מלראות את המשטמה המלבה וממלאת חיי מאות אלפים ערבים, היושבים סביבנו. אל נסב את עינינו פן תחלש ידנו.
"זו גזירת דורנו, זו ברירת חיינו - להיות נכונים וחמושים, חזקים ונוקשים - או כי תישמט החרב מאגרופנו, וייכרתו חיינו."