אני שובב בבית-חולים. ב-18 בדצמבר 1975 נעשה נסיון להתנקש בחי’. צעיר שארב לי ליד פתח דירתי דקר אותי בסכין פעמים אחדות והחטיא את לבי בחוט השערה. היה זה עשרים ושבע שנה, במעט בדיוק, מאז נפצעתי במלחמה. אני משוחח עם ראש עיריית תל אביב שבא לבקרני. זה ימים אחדים שחברי כנסת, פעילי מחנה השלום ובחיי, אפילו אלוף במדים בצבא ההגנה לישראל, שהיה ידוע בדיעותיו האנטי-ערביות, באים לבקר אותי ליד מיטתי. האחיות, שבשבילן זה מצעד של אנשים מהטלוויזיה, מכריזות על בל מבקר בהתרגשות גדולה.
אחות תימנית נחמדה נכנסת, במצב ההתרגשות הרגיל: "יש בשבילך טלפון מלונדון, מישהו בשם סם. אתה צריך לקבל את השיחה במשרד האחות הראשית."
אני קם מהמיטה במיטב יכולתי. אני מרים את השפופרת. הקול המוכר אומר, "ה דאגת אותנו, ממזר שכמוך."
אנחנו מתלוצצים קצת. הוא אומר: "הזקן מאחל לך החלמה מהירה."
עוד קצת דיבורים, ואני מניח את השפופרת. "מי זה היה?" שואלת האחות התימנית החמודה בסקרנות.
"אה, סתם חבר," אני עונה.
אילו סיפרתי לה מיהו החבר, ומיהו הזקן הדורש בשלומי - רב-המרצחים הנודע בכבודו ובעצמו - היתה מתעלפת בוודאי.