הסברתי שהמונח "מדינה לאומית חופשית", שהחליף את המונח הקודם "סמכות לאומית," משקף הסכמה מרומזת לחלוקת הארץ בין שתי מדינות לאומיות, ומכאן שהוא עומד בניגוד גמור לסיסמה הישנה "מדינה דמוקרטית חילונית בכל פלסטין," הגורסת את חיסולה של מדינת ישראל. המלים "בהתאם להחלטות האו"ם" מתייחסות, לפחות בעקיפין, להחלטה 242 הכוללת הכרה בישראל, אם כי גם היא אינה מזכירה את ישראל בשמה.
כל הדברים הללו שודרו בדיוק כפי שהודפסו, מה שהוכיח כי מעשינו נעשו חשובים פתאום. אבל זה לא הספיק. ודאי שלא היה בכך כדי לחולל את השינוי העמוק בדעת הקהל, שהיה נחוץ כדי ללחוץ על ממשלת ישראל לשנות את מדיניותה הבסיסית.
☆ ☆ ☆
הנקודה העיקרית במסיבת העיתונאים שלי נגעה לעתיד הקרוב.
מועצת הבטחון עמדה להתכנס לדיון נוסף על המזרח התיכון. הערבים קיוו שהתוצאה תהיה החלטה הקוראת להשתתפות אש"ף בוועידת ז׳נבה על המזרח התיכון שתחודש שוב. אולם הם חששו שארצות הברית, בלחץ ישראלי, תטיל וטו על הצעת החלטה כזאת. כדי למנוע זאת, צריכה הצעת ההחלטה להיות רכה ככל האפשר. "אנו עומדים להגיש הצעת החלטה שתהיה כל-כך מתונה, עד שהאמריקאים לא יעזו להטיל עליה וטו," הבטיח חמאמי בטלפון.
במוסקבה, כבר הסכימו הסובייטים וערפאת על כינוסה של ועידת ז׳נבה מחדש "בהשתתפות כל הצדדים, על בסיס שוויון." פירוש הדבר היה, כמובן, בהשתתפות אש"ף.
ערב מסיבת העיתונאים שלי, אמר לי חמאמי שאני יכול להודיע, שוב בציטוט "מקורות מקורבים לאש"ף," שאש"ף מוכן להכיר בישראל דה פאקטו, תמורת הזמנה לז׳נבה. שני הצעדים חייבים להיעשות בעת ובעונה אחת. ברית המועצות היתה גם מוכנה, במקרה זה, לחדש את היחסים הדיפלומטיים עם ישראל, שאותם ניתקה מוסקבה במהלך מלחמת ששת הימים - נקודה כאובה אצל הישראלים.
הבנתי שבעצם זהו מסר מערפאת לרבין, המועבר באמצעות חמאמי ובאמצעותי. התקשרתי עם מזכירת ראש הממשלה וביקשתי ממנה לרשום את המסר ולהעבירו לרבין מיד. בזכות מסיבת העיתונאים, הוא קיבל פרסום נרחב באמצעי התקשורת.
עודני מאמין כיום שמעולם לא היו הסיכויים לפריצת-דרך חשובה כה