מבטיחים. הפלסטינים היו מוכנים לבוא לז׳נבה, ולהכיר אגב כך בישראל. הרוב באש"ף היה מוכן לבלוע הכרה זו, כמחיר שיש לשלמו תמורת נצחון פוליטי חשוב. למעשה, צעד זה של הכרה דה פאקטו לא היה הכרחי ממש לדעתי, משום שעצם השתתפותו של אש"ף בוועידת ז׳נבה בנסיבות כאלה היתה מהווה הכרה. ועידת ז׳נבה נקראה רשמית "ועידת שלום למזרח התיכון." היא התבססה על החלטות מועצת הבטחון 242 ו-338, שהכירו בריבונותן, בעצמאותן ובשלמותן הטריטוריאלית של כל המדינות במזרח התיכון, לרבות ישראל כמובן. אילו ישב אש"ף בז׳נבה מאחורי שולחן שעליו השלט "פלסטין" או "הארגון לשחרור פלסטין", ליד שולחן הנושא את השלט "ישראל" - איזו הכרה דה פאקטו נוספת אפשר לדרוש?
כל הנסיבות הסבירו פנים, אבל מאומה לא יצא מהן. הערבים הגישו הצעת החלטה מתונה, בהסכמה שבשתיקה מצד אש"ף, אבל ארצות הברית הטילה וטו. ישראל החרימה את הדיונים, משום שנציג אש"ף הוזמן להשתתף בהם כמשקיף.
מדוע? האם נכנעו האמריקאים ללחצה של ממשלת רבין, או שמא פעל רבין בהנחייתו של הנרי קיסינג׳ר? האם כבר החליט קיסינג׳ר לנסות להרוס את אש"ף בלבנון, במתואם עם סוריה וישראל, מזימה שגרמה לפלישת הצבא הסורי ללבנון ב-1976 ? התשובות לכל השאלות האלה הן, כפי הנראה, חיוביות.
☆ ☆ ☆
בעוד כל הדברים האלה מתרחשים, עבדתי קשה מאוד להרחבת המועצה הישראלית לשלום ישראלי-פלסטיני(זו היתה הגירסה הסופית של השם), ולהפיכתה למכשיר שיוכל להפעיל לחץ פוליטי ממשי על הממשלה.
מגעי עם חמאמי הפכו להיות סוד ידוע לכל. כשציטטתי "מקורות מקורבים לאש"ף באירופה," לא היה קשה לנחש למי בדיוק הכוונה. פעילותו של חמאמי נעשתה ידועה היטב. העולם הזה פרסם ביוגרפיה ארוכה שלו, מבלי לצטט אותו במישרין. בהתאם לעקרון שעליו הסכמנו - "בלי אישורים, בלי הכחשות" - עניתי ב"אין תגובה" כל אימת שנשאלתי אם אני נמצא באיזה מגע איתו.
בעיני האנשים שכבר השתכנעו כי עלינו לפעול לשלום ישראלי-פלסטיני, היו המגעים הוכחה שיש עתה הזדמנות ממשית לדו-שיח עם אש"ף. גם לאלה שהיו קצת פחות מחויבים ויותר אופורטוניסטיים, הסיכוי להיות שותפים לעשייה נראו מצודדים. אין מוצלח כהצלחה, אומרים האמריקאים, והמגעים עם אש"ף נתגלו במוצלחים. מה שהיה בגדר משחק