בסיעה שמאלנית קטנה בכנסת, הצטרף גם הוא, וכמוהו רבים אחרים. החלטנו לערוך כנס יסוד ב-10 בדצמבר 1975. כשסיפרתי על כך לחמאמי, ביקשתי ממנו לשלוח מברק תמיכה לכנס, אבל ביירות לא הרשתה לו להרחיק לכת עד כדי כך.
הכנס נערך כמתוכנן. אלישר נבחר לכהונת נשיא כבוד ומתי נעשה יושב-ראש ההנהלה. למחרת שלחתי מכתב לחמאמי: "ידידי היקר, אני שולח אליך תגזירי עיתונים מן הכנס של אתמול, שבו הוקמה המועצה שלנו רשמית... זהו נצחון ממשי, מרשים ביותר. היום הוא עומד בראש מהדורות החדשות. אנחנו ברדיו ובטלוויזיה ובעמודים הראשונים של כל העיתונים. אם נוכל לשמור על התנופה ולמשוך שמות ואישים חדשים, אולי תהיה לזה השפעה ישירה על מהלך המאורעות. כל מחווה מצד אש"ף שתכיר בחשיבותה של המועצה ותנוע לקראת דו-שיח ישיר תהיה בעלת השפעה מכרעת, ולכל יום חולף נודעת חשיבות. אילולא הדו-שיח הישיר בינינו, שעליו סיפרתי לידידינו, לא היה האירוע של אתמול יכול להתרחש. זהו הלקח הראשי. הכרה הדדית היא המפתח - ולכל צעד בכיוון זה תהיה חשיבות מרובה. שום דבר לא יזיק למאמצינו יותר מהתפיסה שאיננו יכולים לקיים את הבטחתנו שדו-שיח על בסיס עקרונותינו המוצהרים הוא אפשרי וקרוב."
הוועד הפועל החדש של המועצה ניגש מייד למלאכת ניסוחו של מינשר חדש, גירסה מדוללת במקצת של המסמך שניסחתי ביחד עם יוסי אמיתי. הגירסה החדשה התפרסמה בעיתונות, מעל חתימותיהם של 100 ישראלים ידועים, בשבוע האחרון של פברואר 1976.
נאמר בה:
אנו קובעים:
1 . כי הארץ הזאת היא מולדת לשני עמיה - עם ישראל והעם הערבי הפלסטיני.
2. כי לב הסיכסוך בין היהודים והערבים הוא העימות ההיסטורי בין שני העמים כארץ הזאת, היקרה לשניהם.
3. כי הדרך היחידה לשלום היא דו-קיום של שתי מדינות ריבוניות, שלכל אחת מהן זהות לאומית מוגדרת: מדינת ישראל לעם היהודי ומדינה לעם הערבי הפלסטיני כביטוי לזכותו להגדרה עצמית. במסגרת המדינית שתיראה לו.
4. כי כינון המדינה הערבית הפלסטינית לצד מדינת ישראל יהיה פרי משא-ומתן בין ממשלת ישראל ובין נציגות מוכרת ומוסמכת של העם