הערבי הפלסטיני, מבלי לסרב למשא-ומתן עם אש"ף, על בסיס של הכרה הדדית.
שתים-עשרה נקודות המינשר עסקו גם בגבולות, בפליטים וכן הלאה. ההבדל בין שני המסמכים בלט ביותר בפיסקה העוסקת בירושלים, שם הפגין לובה אליאב את יד השירה הטובה עליו. בעוד שבמסמך המקורי שלנו נאמר:
6. כי ירושלים, בהיותה מקודשת לשני העמים, ראויה למעמד ייחודי. היא תישאר שלמה כיחידת על עירונית ופתוחה לבני כל העמים והדתות, בעוד חלקה היהודי משמש כבירת ישראל וחלקה הערבי כבירת פלסטין.
נאמר במסמך החדש:
6. כי ירושלים היא בירת-הנצח של ישראל. בהיותה מקודשת לשלוש דתות ומאוכלסת בבני שני העמים, היא ראוייה למעמד ייחודי. היא תישאר שלמה כיחידת-גג עירונית משותפת, ופתוחה לבני כל העמים והדתות. ירושלים תוסיף להיות בירתה של מדינת ישראל, וחלקה הערבי יוכל להיות, לאחר כינון השלום, בירת המדינה הערבית הפלסטינית. המקומות הקדושים של כל אחת משלוש הדתות ינוהלו באורח אוטונומי על-ידי מוסדותיה.
בפיסקה 10 של המינשר החדש נכתב לאמור:
10. כי שתי המדינות תהיינה ריבוניות בכל התחומים, לרבות תחומי העליה והשבות. מדינת ישראל תשמור על זיקתה הבלתי ניתנת לעירעור לציונות ולעם היהודי ברחבי העולם, והמדינה הערבית הפלסטינית על זיקתה לעולם הערבי.
אחדים מן הניסוחים לא היו בדיוק לרוחי, אבל הנקודות העיקריות נשמרו. המינשר, כמו המועצה עצמה, היה בסיס נאות לקראת השלב הבא של המגעים.
☆ ☆ ☆