30 במרס 1976 היה תאריך חשוב. ביום זה ערכו האזרחים הערבים של ישראל - למעלה מ-ססס,700 במספר בתחומי הקו הירוק - שביתה כללית, במחאה כנגד הפקעת קרקעות בקנה-מידה גדול בגליל. הממשלה ביקשה לנצל את הקרקע כדי "ליהד" את האזור, שבו מרוכז רוב האוכלוסיה הערבית של ישראל. את השביתה הנהיגה רק"ח, המפלגה הקומוניסטית הישראלית, הערבית רובה ככולה, והמשמשת כשופר המחאה הערבית בישראל.
באותו יום יצאתי מישראל כדי להיפגש עם חמאמי בלונדון. בנמל התעופה בן-גוריון שמעתי בחדשות שמספר ערבים נהרגו על-ידי חיילים ושוטרים ישראלים, שפתחו באש על מפגינים במספר כפרים. ימים אחדים לפני-כן הזהירה המועצה שלנו בפומבי את ראש הממשלה רבין מפני התפתחות כזאת.
במובן מסוים, היתה זו נקודת מפנה. כתום 28 שנות בידוד, הצטרף המיעוט הערבי בישראל לעם הפלסטיני.
הפלסטינים שעזבו את תחומי ישראל במהלך מלחמת 1948, מרצון או - בדומה למשפחתו של סעיד חמאמי - מאונס, התייחסו במשך שנים רבות אל אותם שנשארו מאחור כבוגדים. אני זוכר תמונה צובטת-לב מתחילת שנות הששים. השתתפתי באחת מוועידות השלום השנתיות שארגן ראש עיריית פירנצה. ג׳יורג׳יו לה פירה. בשעת הפסקה, תוך כדי שיחה עם דיפלומט מצרי בכיר בפיאצה הנשקפת על העיר, ושנינו נהנים מאור השמש הסתווי ומהנוף המרהיב, ראיתי שני ידידים מתקרבים. אחד מהם היה רשיד חוסיין, משורר לאומני צעיר מכפר קטן בישראל, שלימים עזב את ישראל ומצא את מותו הטרגי בניו יורק, שם שירת כמתרגם במשרד אש"ף. השני היה עטאללה מנצור, עיתונאי ערבי שהחל את דרכו בעולם