הזה. השניים תיירו באירופה ונקלעו במקרה לפירנצה; כששמעו על הוועידה, החליטו לסור לבקרנו.
שמחתי לראותם והצגתי אותם בפני השגריר המצרי שעמו פטפטתי בידידות. "נא להכיר שני ערבים צעירים מישראל," אמרתי. המצרי, בלי להוציא מלה מפיו, הפך את גבו אליהם והסתלק. לאחר מכן אמר לי: "אני מוכן לשוחח עם ישראלי כמוך, אבל לא עם הבוגדים האלה!"
כל זה השתנה מן הקצה לקצה באותו יום הרה-גורל במרס 1976. מבחינה פסיכולוגית, נתקבלו ערביי ישראל שוב לחיק עמם. כדורים אחדים יכולים לחולל שינוי גדול.
כשנפגשתי עם חמאמי למחרת היום, העיקו עליו קשות ההריגות הללו. הוא דיבר עליהן באריכות. כמובן מאליו, היה לנו ויכוח על תפקידה של רק"ח.
הוא ניסה לשכנע אותי שמפלגת רק"ח יכולה למלא תפקיד מועיל. אני עניתי שגם אם יש בזה משהו מן האמת, המפלגה נחשבת בישראל כמוקצה מחמת מיאוס, אפילו בין אנשים יפי-נפש ושואפי-שלום, בגלל כפיפותה המוחלטת למוסקבה - כפיפות המתבטאת אפילו ביחס לשאלת זכויות האדם בברית המועצות. פעם, כשישבתי בכנסת ליד ראש המפלגה מאיר וילנר, קראתי במורת רוח: "הייתי רוצה לשמוע ממך דבר ביקורתי אחד על ברית המועצות. תגיד שמזג-האוויר במוסקבה גרוע לפעמים, שהרכבת התחתית במוסקבה לא תמיד מדייקת. משהו, מה שלא יהיה!" אבל ללא הועיל.
המועצה החדשה שלנו והמפלגה שבראשה עמדתי לא נטו לשתף פעולה עם רק"ח לעתים קרובות מדי, מחשש שהשנאה שהן עתידות לעורר על עצמן בזה תזיק לחתירה לשלום - גם כשהיתה עמדת רק"ח קרובה לעמדתנו. גם לא יכולתי לשכוח שמאז מלחמת ששת הימים ועד אמצע 1969, הם התנגדו לי בכנסת כל אימת שהעליתי את רעיון המדינה הפלסטינית, משום שבאותה עת הסובייטים עדיין לא קיבלו על עצמם לתמוך באש"ף.
חמאמי ראה זאת מנקודת השקפה שונה. רק"ח היתה עכשיו פופולרית מאוד בחוגי אש"ף, בגלל עמידתה בראש המחאה הערבית בישראל. בהתאם לקו שהוכתב עתה ממוסקבה, תמכה רק"ח גם ברעיון המדינה הפלסטינית בגדה המערבית וברצועת עזה, ודחתה את רעיון "המדינה החילונית הדמוקרטית" שפלסטינים קיצונים עדיין הטיפו לו, כיעד מידי. "כל אחד מאיתנו באש"ף שרוצה להתקיף את סיסמת המדינה החילונית הדמוקרטית, יכול עכשיו לצטט לשם כך את העיתונים בערבית של רק"ח והמפלגה הקומוניסטית בגדה המערבית," אמר. "בצורה כזאת, אפשר