להשמיע את כל הטיעון בלי לחייב את עצמך יותר מדי." לדבריו, נודעה לרק"ח השפעה ממתנת על הפלסטינים בפזורה.
הגם שהכרתי בכך, ואף שיבחתי את רק"ח על פעולותיה למען הקהילה הערבית בישראל, ניסיתי לשכנע אותו שאין שום טעם לפגישות בין אש"ף לרק"ח. אלה יזיקו יותר מכפי שיועילו. רק"ח, הנמרצת בהתנגדותה לציונות, אינה מושכת כלל את לב רוב רובם של הישראלים, החושבים את עצמם לציונים מסורים. הרוב הזה, אותו עלינו לשכנע ועליו אנו צריכים להשפיע, על מנת שנוכל לחולל שינוי במדיניות ישראל. במפגש עם רק"ח, רק ישכנע אש"ף את הישראלים עוד יותר שאש"ף נחוש בהחלטתו להילחם בציונות, ופירושו של דבר, בעיני האיש ברחוב הישראלי - שאיפה לחסל את מדינת ישראל, גם אם רק"ח, בדומה למוסקבה, תומכת בזכות הקיום של ישראל.
על אחת כמה וכמה היו הדברים הללו אמורים במפגשים בין חמאמי לפעילי מצפן, קבוצה שמאלנית קיצונית שאחדים מחבריה הבכירים ירדו מהארץ. קבוצה זו, שהיתה באותה עת זעירה והתקיימה מחוץ לפוליטיקה הישראלית, הטיפה לחיסול מדינת ישראל כדי לאפשר את הקמתה של מין קהילה קומוניסטית במזרח התיכון.
כטיעון נגדי, העלה חמאמי את שאלת הנאמנות. הוא אמר, למעשה: "רק"ח ומצפן תמכו בנו בזמנים קשים. איננו יכולים להפוך להם עורף בגלל שאלות של כדאיות."
רק כעבור זמן רב גילה לי סרטאווי כי הטיעון הזה עלה לחמאמי ביוקר רב. בגללו הורחק מתפקיד ניהול הדו-שיח איתנו. סרטאווי דרש בתוקף לנתק כל מגע עם רק"ח ומצפן, כדי להפגין את נכונות אש"ף לשוחח עם ישראלים פטריוטים, ציונים, במגמה להתקרב יותר לזרם הראשי בדעת הקהל הישראלית ולסייע להקמתו של כוח שלום ישראלי גדול - חזק די הצורך להשפיע על מדיניות הממשלה נגד סיפוח ובעד שלום ישראלי-פלסטיני. הואיל וחמאמי נפגש, למרות זאת, עם אנטי-ציונים קיצוניים, דרש סרטאווי להוציא את המגעים מידיו, ואפילו הביא להסרת מועמדותו של חמאמי לתפקיד נציג אש"ף בוושינגטון, בעת שהיו סיכויים לפתיחתו של משרד אש"ף בבירת ארצות הברית.
בעיני סרטאווי, הקש האחרון היה פגישתו של חמאמי עם אורי דייויס.
את האיש הזה הכרתי משחר נעוריו. אביו היה אנגלי שנפגע בהתקפת גזים במלחמת העולם הראשונה, ולאחר מכן חינך את בנו על ברכי הפציפיזם הצרוף. בתחילת שנות הששים היה דייויס פעיל, ביחד איתנו, בארגון הפגנות נגד הפקעת קרקעות ערביות בגליל. הוא נאסר לתקופה קצרה, ואחר-כך התרחק מפעילות נוספת בארץ. בסופו של דבר יצא לחו"ל ונעשה