שם מתנגד קיצוני לעצם קיומה של מדינת ישראל, עד כדי כך שגינה אף את מי שהיו אנטי-ציונים חריפים. כששמע סרטאווי כי דייויס מפרסם ברבים שהוא פועל למען החזרתם של בני עדות המזרח לארצות-ערב, ידע שזה הקש האחרון.
אבל כל הדברים האלה עוד היו צפונים בחיק העתיד.
☆ ☆ ☆
באותו שבוע באפריל 1976 היו לי שתי שיחות ממושכות עם חמאמי. בשתי הפעמים נלווה אליו עמית צעיר שהציג את עצמו בשם מוחמד עבדאללה - שם סתמי מאין כמוהו. זה התמיה אותי. האם חמאמי זקוק פתאום לעד, למקרה שיסתבך בצרות בתוך אש"ף ?
הוא לא נראה מדוכדך. להפך, הוא הודיע לי שערפאת נתן לו גיבוי מלא ואפילו הבטיח, בשיחה פרטית, להכריז בבוא העת שהוא היה חלוץ הקשרים עם הישראלים. "ערפאת קורא את כל מאמריך," אמר. "מתרגמים אותם בשבילו מיד עם הגעת כל גליון לביירות. הוא שואל שאלות עליהם. אתה צריך להביא את זה בחשבון כשאתה כותב." דרך אגב, את הדברים האלה אמר לי ערפאת עצמו כשנפגשנו כעבור שש שנים תמימות.
זה נתן לי הרגשה מוזרה. משום-מה, המרחק בינינו לבין הארכי-אויב נראה קצר הרבה יותר. פעמים רבות מאז, כשישבתי במשרדי הנשקף אל שפת הים של תל אביב וכתבתי על שלום, חלפה המחשבה בדעתי: בעוד ימים אחדים יישב יאסר ערפאת בחדרו, מאתיים ושלושים קילומטר מצפון לכאן, ויקרא את זה. כפי שנאמר, העט חזקה מן החרב.
בטיסה ללונדון קראתי ספר שנכתב לא מכבר על ערפאת. הוא התיימר להיות מחקר אובייקטיבי, אבל למעשה היתה זו יצירת מופת של תעמולת-כזב מקצוענית, שקיבלה את השראתה, אני חושד, מאיזה גוף ישראלי העוסק בלוחמה פוליטית. "הכל זבל!" קרא חמאמי כששאלתי אותו על כך. בספר נטען שאמו של ערפאת היתה קרובה של המופתי הגדול המפורסם של ירושלים, חאג׳ אמין אל-חוסייני. חמאמי אמר שערפאת נולד בעצם בחן יונס, ברצועת עזה, ואמו היתה בת למשפחה ירושלמית ידועה, משפחת אבו סרוס, שלא היה לה כל קשר עם המופתי המנוח.
שלא מרצוננו, נסחפנו לוויכוח על העבר, נושא שנמנענו מלעסוק בו בדרך כלל, בידיעה מראש שלא נגיע להסכמה על רבים מהיבטיו. אולי הרגשנו עכשיו חופשיים יותר זה במחיצתו של זה, ויכולנו להעלות נושאים מעין אלה.
המופתי, אמר חמאמי, היה איש צר-אופקים. הוא התבייש בכך