הטיעון הזה, אם כי, כמובן, לא שינה כהוא-זה את התנגדותו הקיצונית לציונות, מונח המסמל בעיני הפלסטינים את הסיבות לטרגדיה שלהם, לגלותם ולאומללותם. בלא שהיינו מודעים לכך ממש, נגענו בבעיה שהיתה עתידה לרדוף את כולנו במשך זמן רב לעתיד לבוא - ההשלכות הרגשיות השונות בתכלית של המלה "ציונות," מבחינתם של שני הצדדים.
בערך באותה עת הגשנו, חברי ואני במועצה, תביעת דיבה נגד בטאון ישראלי, על שכינה אותנו אנטי-ציונים. העניין הגיע עד לבית המשפט העליון. זכינו בנצחון מוחלט וקיבלנו פיצויי נזיקין, שהועילו רבות למימון פעולותיה של המועצה. במהלך המשפט הועלה ספרי, ישראל בלי ציונים, והשופט החליט שהוא איננו אנטי-ציוני. אמרתי לסעיד בבדיחות הדעת: "למי יש אישור רשמי שהוא שפוי בדעתו? רק למי ששוחרר מבית משוגעים. אני אחד האנשים המעטים בישראל שיש להם אישור רשמי שהם ציונים - פסק-הדין הזה של בית המשפט, וספר שפרסם אש"ף לפני שש שנים, ובו כינה אותי ניאו-ציוני."
כשדיבר חמאמי על הציונות, ציין במרירות את העובדה שמדינות ערב גירשו מאות אלפי יהודים ושלחו אותם לישראל, ובכך חיזקו את המדינה הציונית. הוא לא האמין בצעדים שנקט אש"ף זה זמן-מה, לשכנע את המדינות הערביות להזמין את היהודים הללו לחזור. "הם ישראלים עכשיו, הם לא יחזרו," הודה - מסקנה שאיש בכיר אחר באש"ף, עיסם סרטאווי, הגיע אליה בערך באותה עת.
הוא מצא חומר רב למחשבה בהערה שהשמעתי על כך שאילו הצליח נאצר לאחד את העולם הערבי במדינה פאן-ערבית אחת, היה העם הפלסטיני חדל להתקיים מן הסתם ונטמע בשאר העמים הערביים. אולם היתה זו ישראל, יותר מכל גורם אחר, שהכשילה את חתירתו של נאצר לאחדות ערבית, וכך, על דרך הפרדוכס, גרמה להולדתה מחדש של התנועה הלאומית הפלסטינית.
כלפי הסורים היתה בליבו רק טינה מרה, לעומת ההערצה שרחש שלא מרצונו לישראלים. "יש פתגם בערבית: טוב אויב חכם מחבר טיפש." אמרתי שעזה תקוותי כי הוא מונה אותי בין אויביו במובן זה.
ישראל, אמר חמאמי, תנצח במלחמה פעם אחר פעם. אבל בסופו של דבר, היא תקיז את כל דמה. ואז יהפוך המזרח התיכון לבית קברות. מה הטעם בכך, שאל, והוסיף כי השמיע באוזני דברים ששמע מפי יאסר ערפאת בעצמו.
☆ ☆ ☆