"חבר העמים של ישראל ופלסטין." תושביה נהנים מאזרחות משותפת, אבל הם שומרים על מאפייניהם וסמליהם הלאומיים הנפרדים. דגלי ישראל ופלסטין מונפים יחדיו בכל רחבי הארץ. עברית וערבית מוכרות שתיהן כשפות רשמיות. שתיהן נלמדות כמקצועות חובה בכל בתי הספר, ועובדי הציבור חייבים לשלוט בשתיהן.
יש חופש תנועה וגישה בכל רחבי הארץ, אבל מקומות המגורים כפופים לחקיקה... חבר העמים החדש הזה, שיהיה דומה למדי לשוויצריה על אזוריה הצרפתיים, האיטלקיים והגרמניים, ימלא תפקיד נכבד במזרח התיכון.
... אם הפלסטינים והישראלים ילמדו לחיות ביחד, לא יהיו אלה נישואים של אהבה, אף לא יהיה זה תהליך היסטורי ספונטני. זהו גורלם של שני עמים השייכים לארץ אחת, ולא מה שהיה מעדיף זה או זה מהם. שום ישראלי הוגן בדעתו אינו יכול לטעון כי זכותו לחיות בפלסטין גדולה מזכותו של פלסטיני: שום פלסטיני המכיר במציאות לא יוכל לשלול מישראלי את הזכות לחיות בארץ שאליה הוא חש שייכות.
... הקמת מדינה עצמאית לפלסטינים בגדה המערבית וברצועת עזה היא תנאי חיוני ראשון, אבל... זה חייב להיות רק הצעד הראשון לקראת שלום משותף על בסיס מודוס ויוונדי המקובל הן על פלסטינים והן על ישראלים, מעשה ידי שניהם.
מתי פלד ואני תקפנו את ההרצאה, בעודנו מביעים את הוקרתנו לתפקיד ההיסטורי שמילא חמאמי כחלוץ הדו-שיח הישראלי-פלסטיני. שום דבר לא יהיה מצער יותר, אמרנו, מאשר מתן תחמושת לקיצונים בישראל, הטוענים שהקמת מדינה פלסטינית בגדה המערבית וברצועת עזה היא רק הצעד הראשון בתהליך "סלאמי" נמשך של ביתור ישראל פרוסה אחרי פרוסה, כמו נקניק. דברים רבים יכולים לקרות בעתיד הרחוק, ולכל אחד יש זכות לחזונותיו. אבל המלאכה המעשית כיום היא לחתור לשלום על בסיס פתרון שתי המדינות.
"אם בסופו של דבר," אמרתי, "יושג הסכם עם קונפדרציה בין המדינה הישראלית והפלסטינית, יכול הדבר להתקבל על דעת הישראלים. אבל אין זה מתקבל על הדעת להציע שהישראלים יוותרו על לאומיותם ויהפכו לקהילה גרידא. אנחנו אומה ונישאר אומה. אם, במועד כלשהו בעתיד, הישראלים ישתתפו באיזה מבנה-על אזורי, הם ישתתפו בו כאומה." במהלך הסמינר ביקש אחד המשתתפים הבריטיים, דניס וולטרס, חבר פרלמנט פרו-ערבי, שהפלסטינים יתפשרו על מין "צדק מקורב," והיתה זו דרך נבונה מאוד לומר שעליהם לחתור להשגת האפשרי בכל שלב ושלב. לפני תום הדיונים, ביקשתי את רשות הדיבור והעליתי נקודה שהרביתי