הבינלאומיות חברו לקונסנזוס על כינוס ועידת השלום בז׳נבה מחדש בהשתתפות אש"ף. הועלו מספר רעיונות לעקיפת התנגדותה של ישראל, כגון יצירת משלחת ערבית משותפת בהשתתפות נציגי אש"ף, ו/או ייצוג הפלסטינים על-ידי דמויות אקדמיות פלסטיניות ידועות, המזוהות עם אש"ף אף כי אינן נושאות את חותמו הרשמי. בעצם היום שבו דיברתי, 1 באוקטובר 1977, פרסמו שרי החוץ של ארצות הברית וברית המועצות הודעה משותפת שהכילה שתי תפניות חדשות ומרחיקות לכת. אחת מאלה הכירה בזכויותיו הלגיטימיות של העם הפלסטיני, לאמור:
ארצות הברית וברית המועצות מאמינות כי במסגרתו של הסדר מקיף לבעיית המזרח התיכון, יש ליישב את כל השאלות הספציפיות הכרוכות בהסדר, ובכללן שאלות מפתח כגון נסיגת כוחות הצבא הישראליים משטחים שנכבשו בסכסוך של 1967 ; יישוב השאלה הפלסטינית, לרבות הבטחת זכויותיו הלגיטימיות של העם הפלסטיני; סיום מצב המלחמה וכינון יחסי שלום נורמליים על בסיס הכרה הדדית בעקרונות הריבונות, השלמות הטריטוריאלית והעצמאות הפוליטית.
הנקודה השנייה קראה להשתתפות פלסטינית בוועידת ז׳נבה חדשה:
ארצות הברית וברית המועצות מאמינות שהדרך הצודקת והאפקטיבית היחידה להשגת פתרון יסודי של כל היבטיה של בעיית המזרח התיכון במלואה, היא משא-ומתן במסגרת ועידת השלום בז׳נבה, שתכונס במיוחד לצורך זה ובעבודתה ישתתפו נציגי כל הצדדים המעורבים בסכסוך, לרבות נציגי העם הפלסטיני, וכן מתן גיבוש משפטי וחוזי להחלטות שתתקבלנה בוועירה זו.
ויתורים רבי-משמעות אלה מצד ממשל קרטר החדש עוררו בהלה בירושלים. שר החוץ משה דיין נשלח בבהילות לוושינגטון, ובעזרת השדולה היהודית הצליח לכופף את זרועו של הנשיא. האמריקאים הרגו למעשה את ההצהרה המשותפת האמריקנית-סובייטית, שבועיים אחרי היוולדה.
אור אדום נוסף נדלק בקהיר. הנשיא סדאת לא השתוקק כלל להשתתף במשלחת ערבית משותפת בז׳נבה, שם יוחנק חופש הפעולה של מצרים על-ידי סוריה ומדינות ערביות קיצוניות אחרות. ודאי שזה היה אחד הגורמים ליוזמתו ההיסטורית; אכן, משקיפים רבים, וביניהם רבין, כפי שסיפר לי בארבע עיניים, מאמינים כי זה היה השיקול הראשי של סדאת. פחות מחודשיים אחרי האזהרה שהשמעתי באוזני אש"ף בלונדון, בא