נכנס הגיבור.
כששמעתי לראשונה את שמו של עיצאם אל-סרטאווי, לא ידעתי מי הוא, ואף איש מחברי לא ידע.
היה זה בקיץ 1976. שבועות אחדים לפני-כן פרסמנו את מינשר המועצה הישראלית לשלום ישראלי-פלסטיני, אחרי ארגונה מחדש. שלחתי את המינשר לסעיד חמאמי בלונדון. לפני-כן רמז חמאמי כי אם נצליח להקים גוף ישראלי בעל בסיס רחב לתכלית זו, יפתח אש"ף בדו-שיח עמו. ציפיתי לכך, והנחתי כי ההזמנה תבוא מחמאמי.
תחת זאת קיבלנו איתות מפאריס. פרופסור ישראלי שהיה פעיל בתנועת השלום, דניאל עמית, הודיע למועצה שלנו כי הגיע לשם נציג אש"ף וביקש פגישה באמצעות קבוצתו של אנרי קוריאל.
הזכרתי את קוריאל בתחילת פרשת הדברים הזאת. מכל הטיפוסים יוצאי הדופן שהיו מעורבים במאבקנו לשלום ישראלי-פלסטיני, הוא היה אחד המופלאים ביותר. הכרתי אותו בשלהי שנות החמישים, כשהיה פעיל במחתרת ה-FLN האלג׳ירית, והוא היה זה ששכנע אותי להקים ועד ישראלי למען אלג׳יריה חופשית.
קוריאל היה יהודי מצרי. בתקופת מלחמת העולם השנייה הקים תאים קומוניסטיים בקהיר, שחדרו ליחידות הצבא הבריטי המוצבות שם. הוא היה הרוח החיה מאחורי המפלגה הקומוניסטית המצרית - אחת ממספר קבוצות דומות בשעתן - שהיתה מורכבת רובה ככולה מאינטלקטואלים יהודים. במלחמת 1948 הפגינה המפלגה בקהיר נגד הפלישה המצרית לארץ ישראל.
בדומה לקומוניסטים העיראקיים, קיבלו גם חסידי מוסקבה בקהיר את הקו הסובייטי, שתמך בחלוקת ארץ ישראל למדינה ערבית ומדינה יהודית.