תמיכה זו, שהכתה בתדהמה את העולם עת השמיע אותה לראשונה אנדריי גרומיקו הצעיר, היא שאיפשרה את החלטת החלוקה של האו"ם. כעבור שלושים שנה סיפר לי מצרי שמאלני, שהשתתף באותן הפגנות נגד המלחמה, כי הן היו פופולריות ביותר, ועוברים ושבים הריעו למפגינים.
מטעמים מובנים, לא היתה הפעילות הזאת לרוחו של המלך פארוק, וקוריאל הוגלה ממצריים. מאז ואילך, הוא התגורר בצרפת כפליט חסר-נתינות. שם הצטרפו אליו עד מהרה אחרים מאנשי קבוצתו, שהוגלו ממצרים על-ידי המשטר המהפכני החדש של גמאל עבד-אל-נאצר. קומוניסטים מצריים אחרים, שהחליטו לאמץ את הקו הפטריוטי המצרי ולתמוך במלחמה בישראל, ניערו מהם את חוצנם.
בפאריס הפכה הקבוצה לתופעה מיוחדת במינה. חבריה היו לאנשי עסקים עשירים, אבל המשיכו להעריץ את קוריאל, מנהיגם הבלתי-מעורער. קוריאל הפך למרכז-של-אדם-אחד לתנועות - שחרור בינלאומיות. הוא הושיט סיוע למיגוון רחב של ארגוני שחרור לאומי ברחבי העולם השלישי - בדרום אפריקה, באמריקה הלטינית, באסיה המזרחית, ה-^ב> חשד בו שהוא סוכן הקג"ב, והדליף מידע שתיאר אותו ככזה למספר עיתונאים. למעשה, קיריאל היה רחוק מאוד מהאורתודוכסיה הסובייטית, מהכנסיה הקומוניסטית הרשמית ומכוהניה, הקג"ב. הוא פעל לבדו, כשהוא נעזר רק בקומץ מעריצים ותומכים, וזכה ביחס סובלני מצד השירות החשאי הצרפתי, למרות העובדה שרשיון המגורים שלו בצרפת היה מותנה בהתנזרותו מפעילות פוליטית.
מעולם לא הכרתי אדם כמוהו. הוא היה מהפכן מקצועי במלוא מובן המלה, בעל מוח חריף כתער, ונראה דומה יותר לישועי מתנזר מאשר למרכסיסט בלב ונפש, כפי שהיה בעצם. כל אימת שעברתי בפאריס נהגתי להיפגש עמו בבית קפה קטן זה או אחר, ושם הקשבתי לניתוחיו המבריקים על התפתחויות ועניינים שוטפים והתווכחתי עמו על ביאפרה או וייטנאם. כל אימת שנזקקתי לעזרה לצורך פעולה פוליטית כלשהי, הוא היה לצדי.
אבל אהבתו הראשונה היתה ונותרה שלום ישראלי-ערבי. הוא לא מש מעולם מאמונתו כי יש להכיר בישראל וכי עליה לכרות שלום עם הערבים, ובמיוחד עם הפלסטינים. היו לו קשרים הדוקים עם חוגי אש"ף, כפי שהיו לו עם ה-FLN. משום כך, הוא שימש ככתובת טבעית לכל פלסטיני המבקש קשרים חשאיים עם ישראלים. לא זו בלבד שהיה מסור לרעיון הדו-שיח, אלא גם היו לו האמצעים לאפשר לשני הצדדים להיפגש בסודיות מוחלטת.