לעתים קרובות במהלך שיחותינו גלשנו, סכרי ג׳ירייס ואני, כידידים ותיקים, לעברית - שלא היתה מובנת לסרטאווי. הוא התפרץ פעם אחת: "אולי אתם הישראלים מוכנים להפסיק לדבר בשפת הסתר שלכם?"
בפעם אחרת, בזמן ארוחה, שוחחנו על אוכל. מארחינו הכינו, כמחווה מיוחדת, מזון ערבי אופייני, כגון פלאפל. הנשים שבחבורת קוריאל, ילידות מצרים, ידעו להכין זאת כהלכה. כשניסה סרטאווי להסביר לנו מה זה פלאפל, השתומם לשמוע שזה מאכל נפוץ ביותר בישראל. "מה זה, אחרי שגנבתם את בתינו גנבתם גם את המטבח שלנו?" הזדעק סרטאווי.
☆ ☆ ☆
הרגע המרגש ביותר בשני ימי הדיונים הללו בא לקראת הסוף, ביום השני אחר הצהריים.
כל פגישותינו עמדו בצל האירועים בלבנון. הצבא הסורי, שהוזמן ללבנון על-ידי ההנהגה המארונית הימנית כדי לסייע לה בלחימה נגד הקואליציה של מוסלמים, דרוזים ואש"ף, התקדם בהתמדה למרות התנגדותם העזה של הכוחות הפלסטינים. טור סורי אחד חוסל בצידון, טור אחר נבלם לזמן-מה על כביש ביירות-דמשק ליד בחאמדון, אבל עכשיו שב להתקדם לעבר המעוזים העיקריים של אש"ף בביירות ובדרום. מבחינת אש"ף, היה זה מאבק לחיים ולמוות. פעמים רבות במרוצת היום הפסקנו את שיחותינו כדי להקשיב לחדשות בצרפתית ובאנגלית. פעם אחת היה עלי לתרגם שידור חדשות שקלטנו במקרה מגרמניה. המצב נראה נואש יותר ויותר.
ואז, לפתע פתאום, נשמעה מעל גלי האתר ידיעה דרמטית: מלך ערב הסעודית התערב והציג בפני הסורים דרישה אולטימטיבית. הסורים נכנעו, בין השאר אולי מתוך חשש מפני הקרב המכריע שעמד להתחולל בתוך הערים ביירות וצידון - סוג הקרב שבו הצטיינו כוחות אש"ף ובו צבא סדיר, כמו הצבא הסורי, שרוי בנחיתות בולטת, כפי שהיה צה"ל עתיד ללמוד כעבור שש שנים.
הסורים הסכימו לבוא לוועידת פיסגה בריאד. המלך הסעודי שלח את מטוסו הפרטי לנמל התעופה הסגור של ביירות כדי לקחת את יאסר ערפאת. הושגה פשרה, מדינת אש"ף הזעירה בדרום לבנון ניצלה, לפי שעה.
שלושת הפלסטינים לא ידעו את נפשם מרוב הקלה ושמחה. הם הדביקו בשמחתם את מארחינו, שהביאו בקבוקי שמפניה, וכולנו הרמנו כוס להצלת אש"ף. בעיני ישראלים שלא היו שותפים להשקפותינו על העתיד,