שהוא חושש שהבעיה הפלסטינית מורכבת יותר מכפי שמבינים רוב האנשים. מה שהרשים אותי יותר מכל באותה שיחה היתה השאלה שהוא הציג שוב ושוב: האם יש בכוחנו להתמודד עם האתגר, או שמא נצא ממנו מנוצחים, וכך נפקיר את מאבקו של דור שלם, כפי שקרה לדורות הקודמים של פלסטינים? הוא השתתק לרגע והשמיע הערה מוזרה: "אני מקווה להישאר בחיים כדי לראות לאן נגיע בעוד עשר שנים." במובן המילולי, משאלתו של סעיד התגשמה. הוא נשאר בחיים עשר שנים ועשרה שבועות, בטרם מצא אותו כדור המתנקש. אבל אני יודע שהוא לא קיבל את התשובה, משום שאפילו סעיד - שהבין את הטרגדיה המורכבת של ההוויה הפלסטינית לא פחות טוב מכל בני דורו - לא אמד נכונה את מורכבותה.
כלוחם פת"ח, עבר סרטאווי את טבילת האש שלו ב-21 במרס 1968, בכפר הקטן כראמה ממזרח לירדן, שם ניצבו הכוחות הפלסטינים לראשונה מול עוצמתו של צה"ל וזכו במה שנחשב בעיניהם בנצחון מזהיר. סרטאווי היה שם, כמו חמאמי, כמו ערפאת.
סרטאווי דיבר על נסיונו זה פעמים רבות, בנאומיו הפומביים ובשיחותיו הפרטיות, כמוהו כחיילים אחרים המרבים לתאר את הקרב הראשון שלהם, שבו עברו את טבילת האש והתגברו על פחדיהם הגופניים. בעיני כל חייל, זהו תמיד קרב גדול ונורא.
אבל כעבור זמן קצר פרש סרטאווי מפת"ח והקים ארגון משלו, ארגון הפעולה לשחרור פלסטין. באותו שלב היה סרטאווי פחות פלסטיני לאומני מאשר פאן-ערבי. כפלסטיני שגדל בעירק, הוא לא התקשה לזכות בתמיכה עירקית. ביוני 1970 הוא נבחר, כנציג ארגונו, לוועד הפועל של אש"ף, בן 27 החברים, וכן למזכירות המצומצמת שלה בת ששת החברים. היה זה מעמד בכיר, השקול כנגד שר בקבינט המצומצם.
כעבור עשר שנים סיפר לי, לא בלי מרירות: "כשהייתי איש מלחמה, עליתי לדרג של שר בקבינט. כשנעשיתי איש שלום, פחת מעמדי ועכשיו אני בקושי חבר במועצה הלאומית."
ארגונו של סרטאווי התקיף סיורי צה"ל לאורך נהר הירדן, וביצע לפחות פיגוע טרור גדול אחד: אנשיו תקפו אוטובוס שהסיע נוסעים למטוס אל על בנמל התעופה של מינכן בינואר 1970. בהתקפה זו נפצעה השחקנית האהובה על רבים, חנה מרון, ורגלה נקטעה.
באחת משיחותינו סיפרתי לסרטאווי איך נסעתי למינכן בערב פסח של שנת 1970 לבקר את חנה מרון בבית החולים ולהביא לה יין ומצות. בילדותה היתה חנה כוכבת סרטים בגרמניה, וזמן קצר לפני ההתקפה שימחה את הקהל הישראלי בהופעתה ככוכבת הלו דולי. אחרי שאיבדה