לסברה שהושג איזה הסכם בין המשטר ההאשמי בעירק לבין ממשלת בן-גוריון בישראל. היה גם מקום לסברה שלא כל הרכוש היהודי שיישאר מאחור יופקע על-ידי ממשלת עירק, אלא חלק ממנו ימצא את דרכו לכיסיהם של מנהיגים עירקיים מושחתים.
הצו קבע גבול זמן ליציאת היהודים. אבל, מה מוזר, כשהתקרב התאריך הקובע, הוברר שרק משפחות ספורות ביקשו היתרי יציאה. אולי היהודים חשו את עצמם בטוחים בעירק, אולי לא אבו להיפרד מרכושם, אולי לא נתנו אמון בצו הממשלתי.
ואז קרה דבר מסתורי. פצצות התחילו להתפוצץ בבתי כנסת ובמקומות אחרים שהיהודים נהגו לפקוד. התעוררה בהלה, ושורות המבקשים היתר יציאה תפחו בן-לילה. בסופו של דבר, נשארו רק יהודים ספורים. הקהילה היהודית הגדולה של בבל, שהתקיימה שם 2,500 שנה, מאז חורבן הבית הראשון, חדלה להתקיים הלכה למעשה. יהודים אחדים הצילו חלק מרכושם כשהבריחו אותו בזהב ובמטבע חוץ בעזרת פקידים מושחתים. אבל רבים מהם הגיעו לישראל בחוסר-כל, התגוררו באוהלים, עסקו בעבודות קשות, לעתים עבודות דחק, וחיו בעניות מנוולת. כך החל סיפורם העצוב של הפליטים היהודים מארצות המזרח, המייסר את ישראל עתה יותר מאי-פעם.
אחד מאותם פליטים ממורמרים בא אלי כעבור שש-עשרה שנה וסיפר לי סיפור מחריד: הפצצות ההן הוטמנו לדבריו בידי יהודים, ליתר דיוק, בידי חבריהם של תאי מחתרת יהודית, שבראשה עמדו סוכנים חשאיים שנשלחו מישראל. זה מה שטענו שלטונות עירק במשך כל הזמן. שני יהודים עירקים הועמדו למשפט, הורשעו וניתלו. אבל ממשלת ישראל הוקיעה זאת כעלילת-דם, דוגמה נוספת לברבריות הערבית.
בעקבות חשיפתה של פרשת לבון - הנחת פצצות במוסדות אמריקניים ובריטיים במצרים על-ידי תא מחתרת יהודי תחת פיקוד המודיעין הצבאי הישראלי, ולטענת אחדים לפי הוראת שר הבטחון פנחס לבון - נראתה פרשת בגדד מתקבלת יותר על הדעת. חשפתי את פרשת בגדד בעיתוני ב-20 באפריל 1966, וקבעתי נחרצות כי את הפצצות הניחו סוכנים ישראלים שפעלו בהוראת ממשלת בן-גוריון, ברוח מה שנקראה אז "הציונות האכזרית" - כלומר, הרעיון שיש להשתמש באמצעים אכזריים כדי לעקור יהודים מעל סירי הבשר של הגולה ולשלח אותם לארץ המובטחת.
עכשיו, כעבור שנים אחדות, ערך עיצאם סרטאווי מחקר משלו באותם מאורעות. הוא עבר על התיקים הסודיים של המשטרה הפוליטית העירקית ועל פרוטוקול משפטם של שני היהודים העירקים, ומצא שם עובדות