לערפאת ואמרו לו שאיש לא יאמין שיהודים וערבים יוכלו לחיות בשלום ביחד במדינה החילונית הדמוקרטית שלעתיד-לבוא, אם לא היה ביכולתם לחיות בשלום ביחד בשום מקום אחר תחת ממשלה ערבית. לכן, הדעת נותנת שתנועת פת"ח תנצל את השפעתה הגוברת כדי לשכנע את המשטרים הערביים לשנות את יחסם ליהודים - להעניק שוויון-זכויות מלא לאלה שנשארו מאחור ולהזמין בחזרה את המוכנים לשוב. בשעתו, האמינו פלסטינים רבים בתעמולה של עצמם, ולפיה היהודים המזרחיים אינם אלא ערבים בני-דת-משה שנתפתו על-ידי היהודים האשכנזים לעזוב את ארצות מולדתם ולבוא למדינה הציונית, על מנת שינוצלו וידוכאו שם. פלסטינים רבים קיוו שברגע שאותם יהודים ערבים, או ערבים ישראלים, יתפכחו מאשליותיהם, הם יחזרו בשמחה לארצות ערב - אם רק יאותו הממשלות הערביות להזמין אותם לחזור.
הטיעונים שכנעו את ערפאת. לפחות, הוא הקים כוח-משימה מיוחד לטפל בעניין, בראשות אבו מאזן וסרטאווי. הוטל עליהם לשנות את עמדותיהן של הממשלות הערביות כלפי היהודים ולסייע להחזרת היהודים מישראל לארצות ערב.
סרטאווי קיבל עליו את המשימה בהתלהבות, כפי שקיבל כל משימה אחרת שהוטלה עליו. בין 1972 ו-1976, הוא עבד ללא ליאות. ביחד עם אבו מאזן, נפגש עם הרב הראשי של דמשק, שמנה לפניהם את התלאות שפקדו את קהילתו ההולכת ומדלדלת. השלטונות הציקו ליהודים, חוקים מפלים ותקנות חמורות הכבידו על כל צעדיהם, לא היו כספים לאחזקת בתי הכנסת ובתי הספר. ברגע זה, אמר להם, הוא זקוק בדחיפות לחמישים אלף לירות סטרלינג. סרטאווי ראה זאת כהזדמנות להוכיח את רצינות כוונותיו של פת"ח. הוא דאג להעברת הכספים לרב, מקרנות פת"ח, מבלי לפרסם זאת.
כדי להקל על מצבם של היהודים, הוקמה ועדה משותפת סורית-פלסטינית. הסורים הבטיחו לשנות את החוקים, כדי לאפשר את חזרתם של היהודים שעזבו. הם לא חזרו.
הפרשיה המפורסמת ביותר היתה סיפור ארבע-מאות הבתולות. הרב של דמשק התלונן בפני סרטאווי ואבו מאזן על כך שישנן בסוריה 400 נערות יהודיות, שאין להן סיכוי למצוא בעלים בקהילה שהצטמצמה כל-כך. סרטאווי מצא פתרון על רגל אחת: הוא ימצא 400 לוחמי פת"ח צעירים שישאו את הנערות.
אחרי ששכב לישון באותו לילה, עלו על דעתו מחשבות אחרות. זו היתה טעות מוחלטת. מניעיו האלטרואיסטיים יפורשו שלא כהלכה, אנשים יאמרו שהוא משחית את הדת היהודית, שהפלסטינים אנסו את הנערות.