אחרי פגישתנו בראמבוייה באוקטובר 1976, יצאו סרטאווי וג׳ירייס לאמריקה. עצתנו לדחות את הנסיעה נתגלתה כמבוססת היטב. גם בזמנים כתיקונם, מאמצי אש"ף לרכוש ידידים ולהשפיע על אנשים בארצות הברית גובלים כבלתי-אפשרי. יש ששה מיליוני יהודים באמריקה, והשפעתם הפוליטית והכלכלית אינה עומדת בשום יחס למספריהם, במיוחד בתחום תקשורת ההמונים. יש בהם מסירות עיוורת לישראל - ואין זה משנה מה עושה ישראל, או מי שולט בה. יש מעט מאוד אמריקאים ממוצא ערבי, והשפעתם בטלה בששים.
עובדות החיים הללו ידועות היטב, אף כי הצגתן בגלוי מתפרשת בדרך כלל כתעמולה אנטישמית. אבל מעטים מאוד מבינים את מלוא השלכותיהן של עובדות החיים הללו. אפילו סרטאווי, שעשה באמריקה שנים כסטודנט וכמנתח מתחיל, גילה תמימות רבה ביותר בצאתו לאמריקה הפעם. הוא זכה בקורס מהיר של הכשרה במקום.
ארצות הברית היתה שרויה בקדחת בחירות. ממשל ג׳רי פורד מט לנפול, "איזה ג׳ימי?" קארטר הידפק על שערי וושינגטון. הבום האמיתי בתקופה ההיא היה ד"ר הנרי קיסינג׳ר.
קיסינג׳ר היה מאז ומתמיד כחידה בעיני. התרשמתי עמוקות מספרו על הפוליטיקה האירופית במחצית השנייה של המאה שעברה. אחת הנימות העיקריות בו היתה שלהסכמי שלום אין כל ערך אם הם מתעלמים מצד עיקרי בסכסוך, הרואה בהסכם סכנה לאינטרסים הבסיסיים שלו. אם היה כלל זה נכון אי-פעם - וברור שהוא נכון - הרי שהוא חל על הפלסטינים בסכסוך המזרח תיכוני. הוא חל גם על ברית המועצות. אבל מרגע שהפך להיות הגאון הפוליטי של ממשלי ניקסון ופורד, החל קיסינג׳ר להתנהג כאילו מעולם לא קרא את ספרו הוא - דוגמה קלסית ליכולתו של