הכוח השלטוני לסנוור את האינטלקטואל. הוא ניסה לחתור לשלום כלשהו בלי הפלסטינים, נהג בשליטי ארצות ערב השונות כאילו היו בני מינם של מטרניך וקאסלריי, ניסה לדחוק כליל את רגליהם של הסובייטים מהמזרח התיכון. היה לי חשד עז שהוא מכשיל כל התקדמות אמיתית לקראת שלום, ומעדיף תחת זאת את "גישת הסלאמי" - חיתוך השלום לפרוסות דקות, על מנת שהכל יישארו תלויים לצמיתות בסיוע אמריקני ובהגנה אמריקנית. זו היתה גישת השלבים המפורסמת שלו.
בעיני סרטאווי, הכל נראה פשוט לגמרי מלכתחילה. הוא היה פרו-אמריקני, וכל אחד ידע זאת. הוא בא להציע לאמריקאים עיסקה היסטורית: אש"ף יהפוך עורף לסובייטים ויפנה למערב; אמריקה תעזור לאש"ף להקים מדינה פלסטינית; מדינה זו, בראשות אש"ף המתון, כבעלת-בריתן של ערב הסעודית ומצרים, תהיה ערובה ליציבות במזרח התיכון. כמובן, אש"ף יכיר בישראל על בסיס של הדדיות, כחלק מעיסקה זו.
הכל היה כה סביר והגיוני, עד כי סרטאווי התקשה לתאר לעצמו שאמריקאי נבון כלשהו ידחה הצעה מעין זו. החלופה תהיה גרועה מכדי שיוכלו האמריקאים לשקול אותה ברצינות: ערעור היציבות במזרח התיכון, מהפכה ומלחמה.
אבל עד מהרה גילה סרטאווי כי הוא ניצב בפני חומה אטומה. פקידים ממדרגה שנייה שמעו את המסר שלו בפנים קפואות. אמצעי התקשורת החרימו אותו ולא איפשרו לו לפנות אל הציבור האמריקני. מנהיגים יהודים נרתעו בזוועה כשניסה לפנות אליהם. השדולה היהודית הקימה קול זוועות לעצם המחשבה שאש"ף יורשה לפתוח משרד בוושינגטון - זו היתה המטרה העיקרית של הביקור.
לפתע פתאום נתגלה כי יש איזה פסול בדרכוניהם של סרטאווי וג׳ירייס גם-יחד. איזה פרט חסר-חשיבות היה משובש. מקומות הולדתם לא נרשמו כהלכה.
סרטאווי נסע, כמו תמיד, בדרכון דיפלומטי טוניסי. בכל הארצות שביקר בהן, ידעו הרשויות מיהו - אישיות בכירה באש"ף, נציגו האישי של יאסר ערפאת, שקיבל דרכון דיפלומטי מאת ממשלת טוניסיה הידידותית כדי להקל עליו בעבודתו. הדבר היה ידוע היטב לשלטונות ארצות הברית לפני בואו לתחומם.
אבל מרגע שהודלפו העובדות הללו לעיתונות על-ידי גורם מעוניין, החל מחול שדים אמיתי. משרד החוץ, שקידם את ביקורו בהסכמה שבשתיקה, לפחות, ושלח את פקידיו לשוחח עמו, ביקש ממנו עתה בחשאי לצאת את הארץ. הוא הפך למיטרד. סרטאווי סירב, חד-וחלק. המצב נעשה יותר ממטריד סתם, משום שלא היה לאל ידה של ממשלת ארצות הברית