לגרש אישיות רשמית הנושאת דרכון דיפלומטי של אומה ידידותית. כאן נאלץ קיסינג׳ר להתערב רשמית.
מאחורי הקלעים נפתחה תחרות משיכת-חבל דיפלומטית, פרשה כה פנטסטית עד כי לא האמנתי למשמע אוזני כשסופרה לי לראשונה. הייתי חושש לתאר אותה כאן, אלמלא הייתי בטוח בעובדות.
שלטונות ארה"ב פנו לממשלת טוניסיה וביקשו ממנה, בשם הידידות, להוציא את סרטאווי. הטוניסאים ניסו למלא את משאלתם וביקשו מסרטאווי להואיל בטובו לפנות את עצמו מארצות הברית. סרטאווי, שהיה עתה סר וזעף, אמר לטוניסאים שהדבר יגרום למשבר חמור בין ממשלת טוניס לבין ארגון השחרור הפלסטיני - גורם רב-עוצמה ביחסים הבין-ערביים. הטוניסאים פסחו על שתי הסעיפים. לא כן קיסינג׳ר. הוא איים להפסיק את משלוחי המזון לטוניסיה.
הטוניסאים, שנבהלו כדבעי, שאלו את סרטאווי אם הוא מוכן לקבל על עצמו את האחריות לילדים טוניסאים רעבים. היה זה טיעון שאפילו סרטאווי לא יכול להתעלם ממנו. הוא קם ויצא.
במשך השבועות של שהותו בארצות הברית, הוא עשה כל מה שיכול כדי להבקיע את החומה שחצצה בינו לבין הקהילה היהודית. בלית ברירה, הוא לקח את "דפי זהב" ובחר בית-כנסת באקראי. הוא התקשר למשרד, הציג את עצמו כנציג אש"ף ושאל אם יורשה לבקר בבית-הכנסת ולפנות בדברים אל עדת המתפללים. אחרי שתיקת תדהמה, וכמה דברי כזב, הוא הוזמן לבוא ולערוך שיחה פרטית עם אחדים מראשי העדה.
היתה זו הפעם הראשונה בחייו שסרטאווי ראה בית-כנסת, והוא התרשם עמוקות. הוא דיבר על כך פעמים רבות, גם בנאומים פומביים. הוא ציפה לראות בית-תפילה פשוט, נוסח מסגד מוסלמי, ונדהם למצוא מרכז לפעילויות רבות, חברתיות, ספורטיביות וחינוכיות. הפגישה עצמה החלה באווירה תקינה אך קפואה, אבל קסמו הפשיר את הקרח במהירות. נפתח ויכוח עירני, וסרטאווי היה מרוצה ממנו ביותר. טיעוניו נשמעו, והיתה לו הרגשה שהוא הצליח לשנות את התדמית הסטראוטיפית שנוצרה בקרב היהודים כאילו אש"ף הוא כנופיית מרצחים ומחבלים. אבל היה זה אירוע חריג, ומאמציו נקטעו באיבם כשנאלץ לצאת.
הפרשה כולה הותירה טעם מר בפיו, מרירות שהיתה עתידה לתפוח בשנים הבאות.
משימתו נחלה כשלון חרוץ. בשבועות הבאים, עוד שקל אש"ף את האפשרות לפתוח משרד בוושינגטון. חמאמי, שהצליח כל-כך בלונדון, נחשב כמועמד לתפקיד, אבל מועמדותו נחסמה על-ידי סרטאווי, שראה עתה את חמאמי כחסר עקביות.