בסוד בישראל, כשאפילו תוכנן של ישיבות ממשלה סודיות מתפרסם במלואו כעבור שעות אחדות.
בספטמבר 1976, אחרי הפגישה הראשונה עם סרטאווי, שבה לא לקחתי חלק, הופיעה כתבה עליה בידיעות אחרונות. רבים מהפרטים שנכללו בה היו כוזבים. לדוגמה, נכתב שאת הצד הפלסטיני ייצג סעיד חמאמי, שלא היה מעורב כלל. משום כך, לא הדאיג את סרטאווי במיוחד זרם המאמרים, שהחל ב-22 בספטמבר בכתבתו של שלמה נקדימון, עיתונאי בעל דיעות ימניות שנעשה אחר-כך יועצו של ראש הממשלה מנחם בגין לענייני תקשורת. כפי שכבר סיפרתי, בפגישה השנייה שנערכה באוקטובר, ובה השתתפנו מאיר פעיל ואני ביחד עם מתי פלד ויעקב ארנון, הועלתה שאלת הפרסום והולידה ויכוח לוהט. לפי דרישתו התקיפה של סרטאווי הבטחנו שוב, והפעם באורח נחרץ ביותר, למנוע כל פרסום. כבר ידענו היטב שפרסום דבר המפגשים לא רק יחתור תחת התקדמות הדו-שיח ותחת האמון האישי בין שני הצדדים, אלא גם יעמיד את סרטאווי בסכנה אישית. הנהגת אש"ף עוד לא היתה מוכנה לדו-שיח פומבי, והקיצונים היו עלולים להגיב בדרכים אלימות.
לפיכך חשנו מגינת-לב קשה כשקראנו בידיעות אחרונות ב-20 באוקטובר עוד כתבה מאת נקדימון, שבה נאמר כי עשרה ימים לפני-כן התקיימה עוד פגישה. הפעם ניתנו פרטים מלאים, צוינו שמותיהם של כל ארבעת המשתתפים מישראל, ואפילו תוארו אחדים מהנושאים עלו לדיון, כמו תפיסת הספינה הלבנונית על-ידי חיל הים. רק שמותיהם של המשתתפים הפלסטינים לא נחשפו.
זה היה אסון. ידענו שהדבר ייראה בעיני סרטאווי ומנהיגי אש"ף כהפרת אמונים ממדרגה ראשונה, דקירת סכין בגב. הפרסום היה עלול להמיט את הקץ על מאמצינו, שלמענם עמלנו בסבלנות כה רבה.
מי הדליף את הידיעה? הועלו מספר ניחושים. אחדים שיערו שהיתה זו הדלפה מכוונת מצד שמעון פרס, שר הבטחון, כדי לגלגל האשמה כוזבת על יצחק רבין - ראש הממשלה, שידע על המגעים אף כי לא העניק להם את ברכתו. אחרים חשבו שמקורה במוסד, ומטרתה למנוע את המשך המגעים. המוסד אינו שייך למשרד הבטחון, אלא למשרד ראש הממשלה, וכמוהו הש"ב, אבל היה מקום לסברה שאחדים מראשי המוסד עומדים בקשרים ידידותיים עם פרס.
אני עצמי לא האמנתי בניחושים הפרועים האלה אף לרגע. הייתי סמוך ובטוח, ונקדימון אישר זאת בשיחה פרטית עמי, שההדלפה באה משורות ארגוננו שלנו. המסקנה המעשית היתה להגביל בעתיד את הדיווחים למידע כללי, ולא לשוחח על דברים סודיים אפילו עם עמיתינו. צעד זה נתגלה