זה המקום לתאר את יחסי עם האיש המופלא הזה, שיש להם זיקה לא מעטה להשתלשלות הדברים הבאה.
לראשונה נפגשתי עם קרייסקי בעת ביקור באוסטריה בשלהי שנות החמישים. ידיד משותף, הקונסול הכללי לשעבר של אוסטריה בתל אביב, ביקש ממני להיפגש עם סגן שר החוץ, סוציאל דמוקרט שמנבאים לו גדולות, ויהודי. כשהתראיתי עם האיש, ששמו עדיין לא היה ידוע מחוץ לאוסטריה, הוא קיבל את פני בחדרו במשרד החוץ. הדבר הראשון שהרשים אותי היה תנין קטן שהשתכשך בקערה קטנה באמצע החדר. הוא סיפר לי שקיבל אותו במתנה בעת ביקור במדינה אפריקנית.
אבל האיש לא היה כלל ראוותן או להוט להתבלט. נהפוך הוא, התרשמתי דווקא מדיבורו הענייני ומחוש ההומור היבש שלו. משפט אחד שאמר נותר חקוק בזכרוני: "אנו האוסטרים השלמנו עם העובדה שאנחנו ארץ קטנה, ולכן אין אנו מייצרים מטוסים או מכוניות. אתם הישראלים, בתור אומה גדולה, כמובן שאתם מייצרים דברים כאלה."
אין פלא שקרייסקי נעשה בלתי-פופולרי עד מאוד בישראל. העובדה שהוא היה יהודי אך לא ציוני, שראה את עצמו כאוסטרי ומתח ביקורת גלויה ונוקבת על ישראל, הפכה אותו במהירות לכבשה שחורה, לאחד האנשים שהישראלים אוהבים לשנוא.
כעבור שנים, חידשתי את היכרותנו. התיידדתי עם בחורה וינאית שהתעניינה בישראל. אחרי שקרייסקי נעשה קנצלר (או כפי שאמרו כמה אוסטרים, הקיסר החדש לבית האבסבורג, ברונו הראשון), הוא חש צורך לשלוח מישהו לישראל שידווח לו במישרין. ברברה טאופר, ידידתי שנעשתה אשת אמונו של קרייסקי, נשלחה לישראל כחברת סגל השגרירות האוסטרית. היא זכתה בהצלחה מרשימה והפכה לדמות של קבע בנוף החברתי של תל אביב, בעזרת בינתה השנונה וחיצוניותה הנאה.
ברברה היא שהציעה, בתחילת 1976, שאצא לווינה לראיין את הקנצלר באריכות, כדי לטהר את האווירה ההולכת ומעכירה של השמצות ואי-הבנות שאפפה את שמו בישראל. כך עשיתי, וכך החלה מין ידידות. נפגשנו פעמים רבות וגם הרבינו להתכתב. כל אימת שקרה בישראל דבר שחשבתי כי יש בו כדי לעניין אותו, שלחתי לו מכתב בדואר הדיפלומטי - האוסטרי, כמובן. למדתי לכבד את שיפוטו ואת השכל הישר הפוליטי העמוק שלו, מין חכמה שנראתה בעיני, בשובניזם לא מועט, כיהודית אופיינית, אף כי היא בולטת בהעדרה בישראל. הוא הרשה לעצמו להתפרק בנוכחותי ולעתים קרובות השמיע הערות עוקצניות על אישים שונים, בידיעה שלא אבגוד באמונו - כפי שקרה לו לעתים כה קרובות עם אחרים.