תמיד חשדתי בו כי הוא מנהל מן פרשיית אהבים נכזבת עם ישראל. בעודו מעמיד פנים כמתייחס לישראל בלי שום רגש, כפי שהתייחס לכל מדינה אחרת - ועובדה זו היתה לצנינים בעיני ישראלים רבים - הוא היה למעשה מחויב עמוקות לגורלה של מדינת היהודים, כעס על טפשויותיה ונרעש מן ההתקפות האכזריות עליו בעיתונות הישראלית. אולי חש הקלה על שישראלי אחד, לפחות, היה שותף לרבות מהשקפותיו.
במרוצת 1976 הלכה והעמיקה אכזבתו מראש הממשלה רבין. כסוציאל דמוקרט מסור, נוסח אוסטריה, הוא חש מידת-מה של סולידריות כלפי מפלגת העבודה הישראלית, והאשים את רבין בכך שהוא איש-מפלגה גרוע, מזניח את הפוליטיקה המפלגתית ונוהג כאינטרנציונליסט גרוע - וכל אלה היו האשמות חמורות, לפי מושגיו. "דר מאן האט׳ם ניכט אין זיך!" (פחות או יותר: "לאיש הזה פשוט אין את מה שצריך"), אמר לי פעם, והוסיף ששמעון פרס עשה עליו רושם טוב. הואיל ומעולם לא חיבבתי את פרס ולא כיבדתי אותו, ועדיין השתעשעתי בתקווה שיהיה אפשר להשפיע על רבין לשנות את עמדתו בשאלה הפלסטינית, ניסיתי לתווך בין קרייסקי לרבין, והפצרתי ברבין במכתבים פרטיים לנהוג בקרייסקי אחרת. ללא הועיל.
ב-26 בספטמבר כתבתי לקרייסקי אחד ממכתבי הרגילים, וסיפרתי לו בסוד על פגישתי הראשונה עם סרטאווי ועל הרושם הטוב שהוא עשה על חברי. גם הגבתי על דבר-מה שאמר קרייסקי במכתבו אלי. בתגובתו על המצב בלבנון ועל ההתקפה הסורית על כוחות אש"ף שם, כתב קרייסקי שאולי אי-אפשר עוד להציל את אש"ף, וציטט מתוך שיר מפורסם מאת פרידריך שילר, "צוךיק, דו רטסט דן פרוינד ניכט מר..." ("חזור, לא תוכל עוד להושיע את הידיד"). היתה זו אחת מאותן הערכות פזיזות שקרייסקי נטה לערוך לפעמים, ובמכתבו הבא, כעבור ארבעה ימים, הבטיח לחזק את יחסיה של ממשלת אוסטריה עם אש"ף.
זה היה הרקע לשיחתי עמו ב-1 בדצמבר 1976, יומיים אחרי שיחתי האחרונה עם אבו פייסל בפאריס. הצעתי לו את הרעיון של יוזמה בינלאומית בחסותו ובחסות אישים בינלאומיים אחרים, והוא הבטיח לבדוק זאת.
במהלך השיחה המטרתי שבחים על סרטאווי, כפתיון. ידעתי עד כמה היה קרייסקי להוט תמיד לפגוש אנשים מעניינים. ואכן, הוא אמר לי: "שמע, אורי, מדוע לא תשלח אלי את האיש הזה? הייתי רוצה לשוחח עם איש אש"ף אמיתי ממש ולקבל רושם אישי. ערוך את הסידורים עם מרגיט."
מרגיט שמידט, מזכירתו האישית המהימנה והמסורה, היתה עוד חוליה