כעבור חודשים אחדים, כשיחסינו האישיים נעשו הרבה יותר רגועים, שמעתי ממנו מה קרה. אליאב הגיע לפאריס לסיבוב חדש של שיחות. התפתח ביניהם ויכוח בקשר לפגישה עם מנדס-פראנס. משום-מה, התעקש סרטאווי לבטל את הפגישה. אליאב החליט ללכת לבדו, החלטה שעוררה את חמתו של סרטאווי. מן הסתם חשב שאחרי שסבל התקפה כה מכאיבה מצדו של קדומי, וחשף את עצמו להתקפות מצד כל הקיצונים הפלסטינים והערבים, היה ראוי להתחשבות רבה יותר מצד חבריו החדשים בישראל.
העובדה היא שמלכתחילה לא היתה "כימיה" בין סרטאווי ואליאב. אליאב הוא אידיאליסט, שבוי בעבותות החזקים של רעיונותיו ואישיותו הוא, ומשום כך חסרה לו תכונה חיונית לצורך המגעים הללו - היכולת והסבלנות להטות אוזן קשבת לצד השני, להבין את רגישויותיו, לשמוע את הדברים שלא נאמרו בפה מלא.
בחודש מרס קרו שני דברים. כל קבוצות השלום השונות המיוצגות במועצה הישראלית לשלום ישראלי-פלסטיני התלכדו ברשימה אחת לקראת הבחירות המתקרבות. הקואליציה שהוקמה כך, והפכה מאוחר יותר למפלגה, נקראה של"י - ראשי התיבות הן של "שלום לישראל" והן של "שוויון לישראל". בראש רשימת המועמדים ניצבו לובה אליאב, מאיר פעיל ואנוכי, בסדר זה, כנציגי הקבוצות השונות שהתאחדו. לא היו בי אשליות. הגם שמשכנו אלינו מספר לא-מבוטל של צעירים נלהבים, אינטלקטואלים ואמנים, היתה קבוצתנו החדשה רק צלו של מחנה השלום הגדול שהיה עשוי לקום אלמלא מהלומתו המהממת של קדומי, שחיבלה באמינותנו וביוקרתנו.
הוסיפה על הנזק הזה החלטת המושב השלושה-עשר של המועצה הלאומית הפלסטינית, שהתכנס בקהיר בין 21 ל-25 במרס, עת התקרבה מערכת הבחירות בישראל לשיאה. המועצה הזו היא שאימצה את החלטה 11 רבת החשיבות, שקראה להקמת מדינה לאומית עצמאית בחלק מפלסטין. הדבר היה חיובי למדי, ובהקשר "המסע הארוך" של הפלסטינים, צעד גדול קדימה.
אבל כדי לאפשר זאת, היתה החלטה זו מוסתרת כמעט כליל תחת המלל הישן, והוא שנתפס במבטו של הישראלי ברחוב. העיתונות הישראלית תיארה את ההחלטות בנצחון גדול לקיצונים הפלסטינים, והמומחים המעטים שידעו כי אין זה כך שמרו על שתיקתם. גרוע מכל, המועצה קיבלה החלטה המרשה מגעים רק עם ישראלים אנטי-ציוניים, וכך התכחשה שוב למגעינו - לפחות להלכה.
עשינו כמיטב יכולתנו, אבל ביום הבחירות זכתה של"י רק בשני מושבים, לאחר שצברה פחות משני אחוזים מהקולות. אפילו הצלחה