ימים ספורים אחרי הבחירות, ב-23 במאי, שלחתי מכתב לקרייסקי. נאמר בו: "אני כותב לך במצב-רוח מדוכדך מאוד. בפעם השנייה בחיי, אני מתנסה בנפילתה של רפובליקת ויימר..." קרייסקי כבר הביע, בראיון עיתונאי, את התקווה שבגין יהפוך, בעלותו לשלטון, למדינאי מתון ופרגמטי. הגבתי על כך במכתבי:
כמובן, אמת עקרונית היא שלפעמים יכולים ניצים ימניים קיצוניים להרשות לעצמם ויתורים שפוליטיקאים מתונים אינם יכולים לעשות. אבל אסור להרשות לתיאוריה הזאת שתסתיר את המציאות מן העין. אני מכיר את מר בגין זה שלושים שנה... אסור לזלזל באיש הזה. הוא קנאי במאה אחוז, עם קו ישיר לאלוהים. הוא איננו דה גול, שהיה מסוגל, למרות הכל, לחשב חשבונות בקור-רוח. ודאי שאין הוא ניקסון. הוא קרוב יותר לרוכספייר, אישיות לא-רציונלית מעיקרה הסבורה שהיא מייצגת את ההגיון בהתגלמותו. הוא חסר-פשרות לחלוטין. מיזוג השטחים הכבושים [במדינת ישראל] הוא בשבילו שליחות שאין עליה עוררין.
בארוחת הערב התפתח בינינו ויכוח עירני בשאלה זו. קרייסקי היה משוכנע שבגין יהפך עתה למדינאי הגיוני, ואילו אני עמדתי על דעתי שהוא לא יוותר על שעל מאדמת ארץ ישראל. השנים הבאות הוכיחו כי שנינו צדקנו: בגין אכן ויתר ויתורים על מנת להגיע לשלום עם מצרים, אבל הטביע כל נסיון לפשרה ביחס לגדה המערבית ולרצועת עזה.
במהלך השיחה, כששמע כי ממשלת בגין נשענת על קולותיהם של ארבעת חברי הכנסת החרדים של אגודת ישראל, קרא כהנא, לא לגמרי בלצון: "כמה עולה לקנות ארבעה רבנים? אם כל עתידה של ישראל מונח בכפות המאזניים, שום מחיר לא יהיה גבוה מדי!"
בנימה רצינית יותר, שוחחנו על הצעדים שעלינו לנקוט כדי לקדם את עניין השלום בנסיבות החדשות שנוצרו. הוסכם כי אין טוב מאשר לכנס ועידה גדולה, בחסותם של מנהיגים בינלאומיים, שבה ישוחחו ישראלים, פלסטינים וערבים אחרים על שלום ישראלי-פלסטיני. הפצרת בו לזמן ישיבה מכינה בעתיד הקרוב ביותר, כדי ליצור תנופה חדשה. קרייסקי הבטיח לבדוק את האפשרויות.
☆ ☆ ☆
שלושה ימים אחרי ארוחת הערב שלנו עם קרייסקי נפגשתי שוב עם סרטאווי בפאריס. שם קיבלנו שיחת טלפון ממתי. בעיתונות הישראלית