ספור. היה דרוש אומץ-לב מדיני כדי לעשות זאת, חרף התנגדותם המרה של חזית-הסירוב הפלסטינית ושל גורמים כיבדי-מישקל בעולם הערבי. היה דרוש אומץ-לב גופני מצידך ומצד כל המעורבים במגעים, ובראשם ד"ר סארטאווי, שחירפו את נפשם ושהיו צפויים להתנקשות בחייהם מצד קנאים חסרי-תקנה. סכנות אלה היו גדולות לאין-שיעור מאלה שקיבלנו אנחנו על עצמנו, בבואנו לפגישות.
כל זה היה כדאי.
כי מגעים אלה עוררו תיקוות עצומות בעולם הערבי ובישראל. הם עוררו תהודה חזקה בדעת-הקהל העולמית.
הכל הבינו שכאן נעשה מעשה מהפכני, במובן החיובי ביותר של המילה - מעשה שהיה בו כדי לשנות את פני מרחב והעולם, ולפתוח דף חדש בתולדות שני עמינו.
• • •
המגעים הוכיחו כמה אמיתות-יסוד, לא בלשון המאמרים המלומדים, אלא בשפת האירועים המעשיים, שניתן לראותם ולדון בהם.
הם הוכיחו שקיימת האפשרות להשיג שלום בין שני עמינו, שלום שיעניק לשניהם צדק, ביטחון וכבוד.
הם הוכיחו שיש בשני הצדדים כוחות הפועלים למען השלום והמוכנים להסתכן למענו, תוך נאמנות מוחלטת של כל צד לעמו, לארצו ולמאווייו הלאומיים.
עוררנו תיקווה גדולה - התיקווה שניתן להציל את חייהם של בני-אנוש רבים לאין-ספור, ולמנוע מילחמה נוראה העלולה להשמיד את המרחב.
הדלקנו נר קטן שהאיר למרחוק. עכשיו מוטל עלינו למנוע את כיבוי הנר הזה, ברוח-הפרצים הפיתאומית העוברת על-פני המרחב.
• • •
אין ספק שמגעים אלה יצרו הזדמנות היסטורית.
הזדמנות זו הוחמצה, והדבר עלול לגרום בכייה לדורות.
אין טעם בהטחת האשמות. די לומר שאין האשמה כולה נופלת על צד אחד. גורמים כבירים פעלו בשני הצדדים למניעת ההצלחה, וכל אחד מן הצדדים המעורבים פעל במערכת של לחצים ואילוצים אכזריים.
אנחנו, הישראלים, לא הצלחנו להביא לתזוזה כלשהי בעמדה השלילית המוחלטת של ממשלת רבין כלפי הנושא הפלסטיני. בשיחות מלב-אל-לב ומראש-אל-ראש לא הצלחנו לשכנע את האישים המרכזיים בממשלה זו לומר לעצמם אף את "נוסחת יריב" - הנוסחה שגרסה כי ישראל תהיה מוכנה לנהל משא-ומתן עם מנהיגות פלסטינית שתכיר בישראל, שתפסיק את מעשי-האיבה ושתצהיר על רצונה בשלום ישראלי-פלסטיני.
הממשלה דחתה גם את ההצעה להסכים להזמנת אש"ף לוועידת ז׳נבה תמורת הכרה דה-פאקטו של אש"ף במדינת-ישראל.