"הדרך לשלום רצופה בקברי פלסטינים," אמר עיצאם סרטאווי.
סעיד חמאמי נהרג ב-4 בינואר 1978. אנרי קוריאל נהרג ב-4 במאי 1978. נציגו הרשמי של אש"ף בפאריס, עז-אל-דין קאלאק, נהרג ב-1 באוגוסט 1978. מעשה רצח אחרון זה היה חסר טעם לחלוטין. קאלאק היה סתם איש-מנגנון, ממלא-הוראות, בניגוד לחמאמי, שאמנם היה בעל מעמד רשמי באש"ף, אבל היה גם איש-רוח ומנהיג פלסטיני בזכות עצמו. קאלאק לא היה מעורב במגעינו בשום צורה. למעשה, סרטאווי הקפיד להתרחק מנציגות אש"ף הרשמית בפאריס, שסרה כמובן למרותו של קדומי. קאלאק התכחש לו בפרהסיה. כנופיית אבו נידאל רצחה אותו בלי שום סיבה, מלבד אולי העובדה שהוא היה בפאריס, העיר שבה התנהלו המגעים.
מותו של חמאמי השפיע עלי קשות. ניסיתי להביע את רגשותי בהספד שפרסמתי בעולם הזה למחרת הרצח, בכותרת "סעיד, אויבי, אחי". בשעתו, תיאור איש אש"ף כ"אחי" עוד היה בגדר שערוריה בישראל, אפילו בעיני אנשים שהמגע עם האויב היה מקובל עליהם כהכשרת הדרך לשלום. אכן, רק מעטים יכלו לשער בנפשם אילו יחסים התפתחו בין אנשים כמו חמאמי וסרטאווי לבינינו, והקשר התחזק עוד יותר בזכות הסכנות, השאיפות והחוויות המשותפות.
כפי שכבר אמרתי, נבצר ממני להשתתף בעצרת לזכרו של חמאמי, שבה נשא סרטאווי את הספדו המרגש והמרשים. כמובן, לא יכולתי להשתתף גם בהלווייתו של חמאמי, שנערכה בעמאן.
אחרי רצח קוריאל חשתי לפאריס, להשתתף בהלווייתו של אותו איש מופלא באמת ובתמים. היא נערכה בבית הקברות פר לאשז, והיה זה אירוע מיוחד במינו. אחרי מסע הלוויה דומם באה קבורה דוממת. רק אדם אחד אמר כמה מלים "בשם החברים."