ולפנות בדברים אל הכנסת, היה ערפאת נוכח באולם כאורח כבוד. בימים שלפני-כן היה פעיל בתיווך בין מצרים ולוב, שאחזו כדרכן זו בגרונה של זו, וסדאת הזמין אותו למושב האסיפה הלאומית כמחווה של הכרת-תודה. שם העתיר נשיא מצרים שבחים על מנהיג אש"ף, וערפאת היה מאושר. הוא המשיך למחוא כפיים בשמחה כששלף סדאת את הפתעתו הגדולה. בטרם הצליח ערפאת להבין מה מתרחש, מצא את עצמו במצב שבו היו משקיפים זרים חייבים לחשוד כי היה שותף לסוד התוכנית. הוא הרגיש את עצמו קורבן למעשה הונאה.
ובכל זאת, לא יצא ערפאת מייד נגד היוזמה, אלא המתין, כמנהגו, לראות כיצד יפול דבר. אבל כשחזר לביירות מצא את עצמו מטופל במצב הקרוב למרד. הפלסטינים רתחו מזעם, חשו שמצרים - האהובה על רובם
- בגדה בהם. ערפאת נאלץ לקבל עליו את ההסכמה הכללית הזאת, ומאז ואילך נעשה אויב חסר-פשרות של היוזמה המצרית.
תמיד חשבתי שרוב האשמה בכך מוטלת על סדאת. לא זו בלבד שהוא נמנע מלהתייעץ עם הפלסטינים מראש, והעמיד את ערפאת במצב בלתי-אפשרי, אלא הוא גם נמנע מלהזכיר את אש"ף בנאומו ההיסטורי בכנסת
- השמטה הרת-גורל. כשהאזנתי לנאומו באולם המליאה, שאליו הוזמנתי כחבר-כנסת לשעבר, לרגל המאורע ההיסטורי, ציפיתי לשמוע אזכור לארגון הפלסטיני, בידעי איזו חשיבות מכרעת ייחסו הפלסטינים לאזכור כזה.
סרטאווי אמר שלפני הנאום, שלח בגין את דיין למלון המלך דוד, שבו התארח סדאת, ואמר לו שהוא חפשי לומר כל מה שהוא רוצה, אבל בנקודה אחת ישנה בקשה מפורשת מאת ראש ממשלת ישראל: שלא יזכיר את אש"ף. סדאת נעתר. אני סבור שהיתה זו שגיאה היסטורית שהפכה את מפעלו המיוחד במינו לכשלון חלקי. שלא כחברי הפלסטינים, אני משוכנע שסדאת היה כן בשאיפתו להשיג דבר-מה לפלסטינים. אבל בדומה לידידו קרייסקי, הוא לא הבין את המנטאליות של בגין.
מפלגתי ואני תמכנו ביוזמת סדאת. כפעילי-שלום ישראליים, לא יכולנו שלא לברך מקרב-לב על יוזמה שהביאה להסכם שלום רשמי בין ישראל לבין המדינה הערבית החשובה ביותר, גם אם היה זה שלום חלקי ופגום.
יצאתי למצרים לאלתר, בלי אשרת כניסה ובניגוד לחוק הישראלי. לעולם לא אשכח את הרגשת האושר המוחלט שחשתי באותם ימים ראשונים בקהיר, כשהסתובבתי בחופשיות בבירה ערבית ונתקבלתי בזרועות פתוחות בכל מקום, כאילו הייתי אורח ממאדים. הדבר הוכיח את כל מה שטענתי במשך שנים: שאין איבה אמיתית בין ערבי וישראלי, שמיד עם שבירת הקרח הם יתרועעו בקלות ובלב שלם.