נחתו על החוף, רצחו צלמת שנקלעה לדרכם (נערת חמד שקניתי אחדים מתצלומיה בעבר) והשתלטו על אוטובוס מלא אנשים שעשה את דרכו לתל אביב. האוטובוס יורט בדרך ואנשים רבים ניספו בקרב שהתחולל שם, בכלל זה הפדאין עצמם. היה זה אחד מאותם מעשי זוועה שהטביעו את חותמם בנפש הישראלית. היתה זו גם הסיבה - או האמתלה - לפלישה הישראלית הראשונה לדרום לבנון. כששוחחתי על כך עם סרטאווי מאוחר יותר, הוברר שוב השוני בין גישותינו לתקריות מעין אלה. סרטאווי, כמוני, חשב שהתקפות כאלה מזיקות ונותנות שירות דוב ליוזמיהן. אבל הוא לא גינה אותן מטעמי מוסר. "מה אתה רוצה?" שאל. "הנה לך כמה בחורים, בוודאי לא מאומנים היטב, שנכנסו לארץ אויב. אינך יכול להשוות את מעשיהם של כמה נערים מבוהלים עם התקפות מתוכננות היטב, באוויר או ביבשה, על נשינו וילדינו במחנות הפליטים בלבנון, בהוראה ובביצוע של קציני המטה הכללי."
זה היה אחד המכשולים הפסיכולוגיים החמורים בדרך לדו-שיח ישראלי-פלסטיני. בעיני הישראלים, הפדאין היו רוצחים בדם קר, מחבלים המתקיפים תלמידים של בית רבן ומשפחות חפות-מפשע - רק כדי לשפוך דם יהודי. בעיני הפלסטינים, הם היו גיבורים וקדושים שנכנסו לארצו של אויב שכוחו עדיף לאין שיעור, בסיכוי ודאי כמעט למוות, כמו לוחמי המחתרת הצרפתים שתמודדו עם כוחות הכיבוש הנאצי בארצם.
אחרי כל מעשה זוועה כזה נסחפה ישראל כולה בסערת רגשות עזה, ששמה לאל את נסיעותינו להסיר את צלם השטן מעל אש"ף, כשם שגלי הים משמידים את ארמונות החול שבונים ילדים על החוף. היה זה מעגל קסמים ללא מוצא, שלעתים יכול להשרות דכדוך גם על הלב האיתן ביותר.
☆ ☆ ☆
לפעמים היה גם סרטאווי מדוכדך.
זכורה לי פגישה שבה היה מצב-רוחו נדכא במיוחד. אכלנו ארוחת ערב במסעדה סינית בשדרות מונפרנאס - שנינו אהבנו מסעדות טובות ואוכל טוב, וכל פגישותינו היו משובצות בארוחות טובות, בלוויית יין טוב ומתובלות בשיחה ליצנית עם מלצריות טובות-מראה - וסרטאווי התאונן על כשלונותינו. היה עלי לנחם אותו ולומר שהכשלונות הללו זמניים, שבסופו של דבר חייבות עובדות היסוד לדחוף את כל הצדדים לקראת שלום. העובדה היסודית ביותר היתה עצם קיומו של העם הפלסטיני, שבלעדיו לא יהיה כל פתרון אפשרי. יהיו השגיאות אשר יהיו, אין מנוס