מפתרון בסופו של דבר. דברי, ביחד עם האוכל והיין, ואין לשכוח את המלצרית, שינו את מצב-רוחו.

בשעתו, נרעש עיצאם במיוחד מדברי הגנאי של לובה אליאב, שזכו בפרסום רב בחוגי אש"ף. "אומרים לי בביירות: אם אלה הישראלים הטובים שאתה משבח כל-כך, עד כמה גרועים הישראלים הרעים? מובן לך בוודאי שהיללתי אתכם בכל פה, כדי לזכות בתמיכה למגעינו. משום כך, כשאחד מכם אומר משהו מתועב, התוצאה הרבה יותר גרועה מכפי שהיתה אילולא דיברתי עליכם ככה." לאמר זמן-מה הוסיף: "אני יכול לקבור אתכם בביירות, ואתם יכולים לקבור אותי בתל אביב. כל מה שאנחנו אומרים מתפרסם מיד בצד השני. חשוב על זה בכל פעם שאתה אומר משהו. אם אני מכריז שאנחנו צריכים להרוג ישראלים, אתה אבוד. אם לובה אליאב אומר שאנחנו הפלסטינים פחדנים, ועוד דברים משפילים ומעליבים, הוא מחליש אותי, אחרי שהצגתי אתכם בתור מלאכים. אנשים מזדעזעים. ניסיתי להסביר שלובה היה נרגז, כי מתי ואתה נהניתם מקבלת פנים נפלאה בלונדון, ואילו הוא הושתק בפאריס. אבל ברגע זה, יוקרתו של מחנה השלום הישראלי נמצאת בשפל המדרגה בביירות."

כדי להסיח את דעתו, שאלתי אותו על השתלות לב. זה עתה נערך בהצלחה הניתוח הראשון מסוג זה בישראל. כמומחה לב, שלל סרטאווי ניתוחים כאלה. שיעור הצלחה של שני אחוזים לא הצדיק אותם, לדעתו. תחת זאת חשב שיש צורך במחקר נוסף.

הפלישה הישראלית לדרום לבנון עוררה את סקרנותה של ישראל כלפי אותה ארץ. הקדשתי זמן רב לקבלת תמונה מפורטת מפי עיצאם על עובדות החיים בלבנון, ולאחר מכן השתמשתי במידע במאמרי על המתרחש שם. כיום אני מרבה לשאול את עצמי כמה משגיאותיה של ישראל בלבנון היו נמנעות, אילו קראה ממשלתנו את המאמרים הללו ביתר תשומת-לב. ודאי שהם היו מבוססים על מידע שונה לגמרי, או לפחות מידע המוצג מזווית-ראייה שונה לגמרי, מן ההערכות שנאספו ממקורות המודיעין הישראלי. עד היום אני שומר כמזכרת יקרה מפה קטנה ששירטט עיצאם בעט בפנקסי, ובה הסבר הקרבות של מלחמת האזרחים ב-1976. במהלך השיחה קרא עיצאם: "אין לנו שום עניין בלבנון! אנחנו שונאים את לבנון! אנחנו רוצים רק להתקיים שם עד שנוכל לחזור לגדה המערבית ולהקים בה את המדינה שלנו!" זה הזכיר לי את תיאודור הרצל, חוזה המדינה, שהציע פעם להקים התיישבות יהודית בצפון סיני, מקום שנמצא אז תחת שליטה בריטית, עד שתתאפשר ההתיישבות בארץ ישראל עצמה, שהיתה נתונה תחת שלטון טורקי.

העליתי את שאלת השבוי הישראלי. בסוף "מבצע ליטאני," כפי

207