והוחזקו בבתי-כלא ישראליים. קרייסקי וסרטאווי מילאו תפקיד במשא-ומתן הסודי. לנו אנשי-השלום הישראליים, לא ניתן למלא שום תפקיד בפרשה - עוד הזדמנות שהוחמצה.
בקבלת-פנים דיפלומטית לפני חילופי השבויים, פגשתי במנחם בגין. כשראה אותי, ניגש אלי, לחץ את ידי בחמימות ואמר בשפל קול: "אני שומע שפעלת למען שחרור השבוי שלנו. יברך אותך אלוהים!" הסובבים אותנו ביקשו לדעת מה לחש האיש הדגול על אוזני.
ברכתו של האיש שראה את כל חברי "הארגון המתקרא אש"ף" כמרצחים בזויים, שהתנגד בתקיפות לכל מגעינו, היתה מוזרה. אבל יש לומר, היה זה ממין הדברים שיכולים לקרות רק בישראל.
☆ ☆ ☆
השנים ההן, 1978 עד 1980, היו שנים של אי-הכרעה. בתוך התנועה הפלסטינית נמשך המאבק בין הכוחות הקוראים למדיניות שלום ברורה (המכונה "קו סרטאווי") לבין המתנגדים להם, בתמיכת סוריה ולוב. היתה זו נדנדה. קמפ דייויד זכה לגינויו הנמרץ של אש"ף כולו, שראה זאת כבגידה בעם הפלסטיני - ואכן, לפי פרשנותו של בגין, זה מה שהיה ההסכם. המלך חוסיין והסעודים, שאיש לא נועץ בהם, סירבו לקחת בו חלק. למעשה, סדאת בודד את עצמו לחלוטין מהעולם הערבי. ממשלת ישראל, במקום לחלץ את עצמה מהגטו שבו היתה שרויה ישראל במשך שלושים שנה, הצליחה למשוך לתוכו גם את מצרים.
אבל אחרי הגינוי התרחש מאורע שהמערב התעלם ממנו כמעט כליל. כרגיל, העיתונות המערבית, ובייחוד האמריקנית, נקטה את הקו הישראלי של התעלמות מאירועים ומהתפתחויות במחנה הערבי שלא היו לרוחה של ממשלת ישראל.
למחרת הסכמי קמפ דייויד התכנסו ראשי מדינות ערב לוועידת פיסגה, שנערכה בבגדד בתחילת נובמבר 1978. להשתוממותם של מומחים רבים, אימצה ועידת בגדד פה אחד החלטה מתונה להפליא, בזו הלשון: "הוועידה מאשרת את מחויבותה של האומה הערבית לשלום צודק המבוסס על נסיגה ישראלית מלאה מהשטחים הערביים שנכבשו ב-1967, כולל ירושלים הערבית, והבטחת הזכויות הלאומיות הבלתי-מעורערות של העם הפלסטיני, לרבות הזכות להקים מדינה עצמאית משלו על אדמתו הלאומית." במינוח הערבי השגור, השתמעה מכך למעשה הכרה בישראל בגבולותיה שמלפני 1967 והקמת מדינה פלסטינית בגדה המערבית