וברצועת עזה שבירתה בירושלים המזרחית - תוכנית דומה מאוד למצע המועצה הישראלית.
היתה זו הפעם הראשונה שהעולם הערבי כולו התאחד רשמית מאחורי מצע של שלום. יאסר ערפאת זכה בנצחון גדול, לאחר שחתר לקו זה מאחורי הקלעים. הגורם המניע הראשי היה ערב הסעודית, שעטתה את גלימת ההנהגה הערבית לאחר שהשמיטה אותה מצרים מעליה. הסעודים, שחששו עתה מפני הקצנה פלסטינית שתערער את משטרם אם לא יימצא פתרון בקרוב, וכן יראו מפני איומים ישראליים ואירניים על שדות הנפט שלהם, חיפשו במרץ נוסחה של שלום. סוריה ועירק, שתי היריבות השונאות-בנפש, התאחדו לשעה קלה בהתנגדותן המשותפת למצרים.
היה זה רגע נוח מאין כמוהו לתוכנית שלום רבת מעוף. אבל מערב ומזרח גם-יחד התעלמו ממנו. בגין הכריז בכנסת שפיסגת בגדד החליטה על הכחדת ישראל. כשהצבתי בפניו אתגר מעל בימת הכנסת, כעבור חדשים אחדים, ודרשתי שיוכיח זאת, שלח אחד מעושי-דברו להשיב בשמו מעל הדוכן בציטוט מספר ניסוחים חמקמקים.
התעמולה הישראלית לא היתה יכולה לזכות בנצחון זה אלמלא סייעו לה במרץ, כרגיל, הקיצונים במחנה הערבי. מה שקרה בעצם היה זה: ראשי מדינות ערב הסכימו על ההחלטות הסופיות ממש ברגע האחרון. הנוסח הערבי תורגם בקפידה ללשונות אירופיות. הדבר נמשך זמן-מה, אבל אמצעי תקשורת ההמונים היו קצרי-רוח. את פער הזמן ניצלו מספר קבוצות קיצוניות קטנות, ופרסמו הודעות מוליכות-שולל שהדגישו כי ההחלטות מוקיעות בחומרה את מצרים על שכרתה שלום נפרד וערקה מהחזית הערבית. ושוב, כרגיל, הפיסקה המשמעותית, הקריאה לשלום, טבעה תחת ים גדול של מלל תוקפני, ועיתונאים נבערים מדעת עטו על המטעמים הסנסציוניים הללו. אבל מבחינתה של ההנהגה הפלסטינית, נודעה חשיבות רבה להחלטות בגדד. זו הפעם הראשונה, הוענקה תמיכה ערבית פה אחד לקו המתון של אש"ף. כהתראיתי עם סרטאווי בווינה באמצע דצמבר, סיפר לי: "הייתי ברקיע השביעי. מעכשיו, אינני צריך לחשוש שיירו בי בגב." הוא חשב שהסרבנים באש"ף, כגון ג׳ורג׳ חבש (שאותו נהג להשוות ל"גאולה כהן שלכם") הוכו קשות. ערפאת ניצל את המצב והשמיע הצהרה מתונה ביותר באוזני חבר הקונגרס האמריקני פעלי. כמו תמיד, פורסמה בעקבות זאת הבהרה מביירות, שלא הכחישה ממש את מה שדיווח פעלי, אבל היה אפשר לפרש אותה כהכחשה לצרכים ישראליים.
סרטאווי גם הביא לי מסר מערפאת. הוא העלה אותו על הכתב, אבל בדרך חזרה שמע שהמטוס עומד לנחות בדמשק לחניית ביניים, וחש