לבחור. בסופו של דבר עימנו על צלחותינו נקניק אחר נקניק, ועיניה הכחולות של נערת הדלפק האוסטרית הלכו והתרחבו בהשתוממות גלויה, שהרנינה את רוחו של עיצאם. "רבותי, אתם חושבים לאכול את כל זה?" שאלה הנערה, ועיצאם, בגרמנית הצולעת מאוד שלו, הבטיח לעשות כן. בטרם חלף הערב, לא נותר אף פירור על צלחותינו.
עיצאם קנה לעצמו הרגל לאכול רק ארוחה אחת ביום, בערב. עד אז לא בא מזון אל פיו; הוא טען, במלוא סמכותו של מומחה לב, שאין אורח חיים בריא מזה. בארוחת הבוקר הסתפק בספל קפה, בעוד אני זולל קדל וביצים.
באותה ארוחת ערב שוחחנו, על כוסות הויריגר רבות, על סיכויי הקמתה של מדינה פלסטינית. כבר לא נותרו אשליות רבות בלב איש מאיתנו, ידענו היטב אילו כוחות אדירים פועלים נגד פתרון זה, או כל פתרון אחר. אבל אני הייתי אופטימי יותר ממנו. אחרי הכוסות הראשונות, התערבנו בינינו. קו ההפרדה היה שבע שנים. אני אמרתי פחות, הוא אמר יותר. הנה כי כן, באותו ערב בינואר 1979 התערבנו שמדינה פלסטינית תקום ותהיה לפני ינואר 1986, שאם לא כן אפסיד בקבוק ויסקי.
באותו יום הודעתי לו גם שאני עומד לחזור לכנסת, אחרי היעדרות של חמש שנים. עמדתי להחליף את לובה אליאב, בהתאם להסכם הרוטציה בינינו.
אחת מתוכניותי היתה להציג דגל פלסטיני בצד דגל ישראל על דוכן הכנסת, ברגע המתאים. לכן ביקשתי מעיצאם להביא לי מביירות דגל פלסטיני קטן. הוא עמד להשתתף בקונגרס הלאומי הפלסטיני בדמשק, ואכן הביא לי אחר-כך את הדגל. הואיל ומעולם לא הסתדר יפה עם לובה, הוא שמח על שובי לכנסת, שם אוכל לעשות נפשות להשקפותינו באפקטיביות מרבית. סיכויי המועצה הלאומית לא היו מזהירים. שילוב כוחותיהן של סוריה ועירק הערים קשיים לפני חסידי המדיניות המציאותית. "הם לא רוצים באמת מדינה פלסטינית," אמר עיצאם.
נידבתי מצידי: "בסופו של דבר יתברר לכם שבעלת-הברית האמיתית היחידה שלכם היא ישראל."
"ואתם עתידים לגלות שאנחנו בעלי-הברית היחידים שלכם בעולם הערבי," השיב עיצאם.
ביקשתי ממנו גם לגשש אצל ערפאת בנוגע לרעיון של פדרציה ישראלית-פלסטינית לעתיד לבוא. הרעיון היה יקר ללבי זה שנים רבות. הואיל והגבולות בין ישראל ופלסטין העתידה לקום יהיו פתוחים בהכרח לאנשים ולסחורות, והמציאות מחייבת איחוד כלכלי כלשהו ביניהן, מדוע לא לדבר גלויות על איזו צורה של פדרציה בין שתי המדינות?
היה זה נושא רגיש. הרעיון הפדרלי עלול לעורר פחד בישראל, שם