יתפרש בחשדנות במזימה לוויתור על ריבונות ישראל ואופיה היהודי המיוחד. בה במידה יכול הרעיון לעורר חששות בקרב הפלסטינים, העלולים לראותו כמסווה לשתלטנות ישראלית. הייתי להוט לשמוע את דעתו של ערפאת בנושא זה. התשובה: הוא מצדד ברעיון, אבל אינו חושב שהשעה כשרה להעלותו.

כמובן, לא שוחחנו על פוליטיקה כל הזמן. גילינו שיש לנו תחומי התעניינות משותפים רבים. למשל, שנינו גילינו עניין עמוק האתולוגיה, חקר התנהגותם של בעלי חיים כאמצעי להבנת התנהגות אנושית. ספריו של רוברט ארדרי, האיש שעשה את התחום הזה פופולרי, היו על המדפים אצל שנינו, והקדשנו שעות רבות של שיחה להשלכות הנובעות מעבודתו.

לדוגמה, אחת הדוגמאות שציטט ארדרי מספקת הסבר אפשרי, לדעתי, לאופיה של ישראל. מתברר שהבונה הצרפתי אינו בונה סכרים, כמו שאר בני מינו. במשך הדורות, הלכה אוכלוסיית הבונה הצרפתי והדלדלה. כשאכפו שלטונות צרפת חוקים נוקשים להגנת הבונים, התרבו אלה במהירות ולפתע פתאום התחילו לבנות סכרים, הגם שלא ראו מעולם בונה עושה כך. ההסבר המתקבל על הדעת היה שהאינסטינקט לבניית סכרים היה רדום אצל אוכלוסיית הבונים בצרפת עד שהגיעה האוכלוסיה לרמה מסוימת של צפיפות, ואז התעורר האינסטינקט הנושן מתרדמתו.

לדעתי, קרה ליהודים דבר דומה. במשך דורות רבים, בעת שחיו בגולה,

היו ה"אינסטינקטים" הפוליטים והצבאיים שלהם רדומים. אבל כשהתרכזו שוב במדינה אחת, החלו אוטומטית להתנהג, לטוב או לרע, כמו כל עם אחר הבונה את ארצו.

התברר גם ששנינו מעריצים את ארנולד טוינבי, וכיוון שכך, התווכחנו על דיעותיו על-אודות היהודים. סרטאווי הסתייג כמוני מרעיונו של טוינבי כי היהודים הם שרידים מאובנים של תרבות מתה. לדעתי, היהודים היו שרידיה של תרבות עתיקה שהצטרפו לתרבות המודרנית באמצעות הציונות. הציונות כתנועה היתה, במובן ידוע, מכשיר להטמעתם הקיבוצית של היהודים בחברת המאה העשרים.

עיצאם הסכים לרוב הדברים הללו; יחסו לישראל ולציונות היה רב-משמעי. הוא התעניין בישראל כאויבת, אבל ההתעניינות הולידה זיקה שלא היתה עוינת לגמרי. אותו הדבר עצמו קרה לנו במהופך. היתה זו מין סימביוזה. סיפרתי לו על מאמר שכתבתי ב-1949, בכותרת Pax Semitica ("השלום השמי"), שבו הצעתי קונפדרציה רב-לאומית, אבל לא אנטי-לאומית, במזרח התיכון, שאותו כיניתי "המרחב השמי". הוא הגיב: "רעיון טוב." יום אחד, החלטנו, נפרסם מנשר שמי משותף שיקרא לליכוד המשאבים - הנפט, כוח האדם, המרץ של עמינו.

213