בספטמבר 1979 נערכה ברומא ועידה בינלאומית בהשתתפות פלסטינים וישראלים. מתי פלד נאלץ לצאת לארצות הברית, וסרטאווי דחק בי להשתתף. הוא לא הוזמן, משום שאת המפעל הזה ארגן יריבו קדומי. אבל הוא היה להוט מאוד לערב יותר ויותר מנהיגים פלסטינים במפגשים ישירים עם ישראלים, ולכן חשב שהשתתפותי שם חיונית, במיוחד משום שהמשלחת הפלסטינית היתה עתידה לכלול שני אישים חשובים ביותר: אחמד סדקי דג׳אני, דיפלומט מכובד של אש"ף, וחשוב ממנו מג׳יד אבו-שראר, מזכיר המועצה המהפכנית, הגוף העליון בפת"ח. אבו-שראר היה ראש הסיעה הפרו-סובייטית בפת"ח.
כשהרגיש בהיסוסי - גם אני הייתי עסוק מאוד באותם ימים - סיפר לי סרטאווי שערפאת נתן לחברי המשלחת הוראה אישית לנהוג בישראלים בלבביות מרבית.
בוועידה, אכן נהג דג׳אני במשלחת הישראלית בלבביות רבה מאוד. המשלחת כללה מלבדי את ד"ר יעקב ארנון, וכן שני קומוניסטים ושני פרופסורים. כראש המשלחת, נשאתי את הנאום הראשון בשם ישראל, ופניתי אל הפלסטינים במישרין. משלחת אש"ף היתה נוכחת והקשיבה היטב. אחר-כך ערך דג׳אני מסיבת עיתונאים, שאליה הוזמנו עיתונאים ישראלים והורשו להציג שאלות. דג׳אני היה פתוח ביותר, והצהיר בלשון שאינה משתמעת לשתי פנים כי אש"ף רוצה מדינה פלסטינית בגדה המערבית וברצועת עזה ומוכן לשלום עם ישראל. אבו-שראר היה זהיר יותר ונמנע מכל מחלוקת ממשית. כפי שעוד נראה, היתה לכך משמעות רבה. הדבר שיקף את יחסה המעורב עד מאוד של ברית המועצות למאמצי השלום שלנו. ברית המועצות, בעודה מטיפה לתוכנית שלום ברורה המבוססת על דו-קיום בין ישראל לבין המדינה הפלסטינית העתידה לקום, התייחסה בצינה גלויה למגעים ישירים בין פלסטינים וישראלים מחוץ למחנה הקומוניסטי. היא רצתה שכל מאמצי השלום יתועלו דרך ערוציה, ולא היססה לטרפד מאמצים אחרים. למעשה, היא התנהגה באורח דומה מאוד לאמריקאים.
ועידת רומא זכתה לכיסוי נרחב בעיתונות הישראלית, והשאירה התרשמות חיובית שנעלמה תוך זמן קצר כתוצאה מאירוע במתכונת הקלסית. עיתונאים צרפתים ראו אותי משוחח עם דג׳אני והגיעו לכלל מסקנה שדברי דג׳אני היו תוצאה של דיונים סודיים בינינו. הם פרסמו זאת באורח מופרז ביותר, שהפחיד מן הסתם את הנציג הפלסטיני. דג׳אני פירסם בביירות הכחשה. שוב.
☆ ☆ ☆