זו היתה הפתיחה לאירועים הרבה יותר חמורים.
בתחילת 1979, באחת משיחותינו, ביקש קרייסקי לשמוע את דעתי על רעיון שצץ בראשו. מישהו תרם סכום כסף לחגיגות יום השנה שלו. קרייסקי מיאן לקבל את הכסף, וביקש תחת זאת להקים קרן למתן פרסים. "פרם ברונו קרייסקי" יוענק אחת לשלוש שנים לאיש או לאנשים שעשו עבודה מצטיינת למען השלום והמפעל האנושי. קרייסקי ביקש להשתמש בפרס כדי לקדם את השלום הישראלי-פלסטיני. הוא הציע להעניק את הפרס לשנת 1979 לסרטאווי ולישראלי, ושאל לדעתי על מתן הפרס ללובה אליאב. הוא העדיף את אליאב על כל השאר, משום שאליאב היה בעבר מזכיר מפלגת העבודה הישראלית, וקרייסקי קיווה בגלוי לשכנע את אליאב לעזוב את מפלגתנו, של"י, ולחזור למפלגת העבודה. הדבר לא היה כלל לרוחי, אבל נראה לי הרעיון להעניק את הפרס לישראלי ולפלסטיני, ולכן תמכתי בכל-לב במועמדותו של אליאב. כשחזרתי לישראל וסיפרתי על כך ללובה, הוא התרתח תחילה על שהחלטה כזאת התקבלה מבלי להיוועץ בו, אבל לבסוף התרצה והסכים לקבל את הפרס.
בצד השני היה המצב הרבה יותר מסובך. אש"ף לא היה מוכן להפגנה נוספת של התרועעות פלסטינית-ישראלית, ולפיכך הורה לסרטאווי שלא להשתתף בטקס הענקת הפרסים.
היה זה עלבון ישיר לקרייסקי, במיוחד אחרי כל טירחתו של הקנצלר להזמין את ערפאת לווינה. עיצאם התרתח על עמיתיו, ומשום כך נהג בדרכו האופיינית: הוא התעלם מההוראות שניתנו לו ובא לטקס שנערך, אחרי עיכוב ממושך, באוקטובר 1979, אולם לבקשתו, בהמולה מעטה ככל האפשר. איש לא הוזמן מישראל, ולכן נעדרתי אני. לימים הצטערתי על כך מאוד, משום שאולי הייתי מצליח למנוע את התרחשות הדברים שלאחר מכן.
במהלך הטקס, התבקשו שני הזוכים בפרס לנאום בפני הנוכחים. סרטאווי שיבח כמובן את אש"ף והקפיד מאוד לשוות לנאומו צביון רחוק ממחלוקת כמידת האפשר. הוא קיווה שלובה ינהג כמוהו.
אבל אליאב לא נתן את דעתו על רגישויותיהם של אחרים. הוא ניצל את ההזדמנות כדי לשאת נאום בשבח האידאולוגיה והעשייה הציוניים. אולי חשב על הרגישויות של הקהל שלו בבית.
בעיני הפלסטינים, הציונות עודנה המוקד הראשון במעלה לשנאתם. לכל היותר יש ביכולתם לסבול בשתיקה את הרעיון שהם חייבים לקבל שותפים ציוניים לדו-שיח, אבל כל אזכור שלא-לצורך של הציונות מעורר את חמתם. להלכה, החלטת המועצה הלאומית הפלסטינית ממרס 1977, שקראה לדו-שיח עם כוחות דמוקרטיים ומתקדמים "בתוך המולדת