הכבושה ומחוצה לה, הנאבקים נגד ההלכה והמעשה הציוניים," עדיין היתה תקפה.
סרטאווי נרעש ביותר. הוא הריח צרות. כפי שסיפר לי לאחר מעשה: "בסדר, לובה היה יכול להזכיר את הציונות פעם אחת, כדי לשלם מס-שפתיים. אבל הוא ידע באיזו צרה סיבכתי את עצמי רק בכך שבאתי לטקס הזה, למה הוא היה צריך לשפוך עלי את הכל?"
עד מהרה הופיעו בעיתונות הערבית, בכל רחבי המזרח התיכון, ידיעות על כך שסרטאווי יועמד לדין על הופעתו בטקס ביחד עם מנהיג ציוני. אחדים קראו להוציאו להורג. היתה זו הזדמנות-פז למתנגדי סרטאווי ודרכו, להתלכד ולחסל אותו.
ב-5 בדצמבר התקשרתי אל סרטאווי בפאריס. הידיעות על משפטו הצפוי, שזכו להבלטה רבה בעיתונות הישראלית, הדאיגו אותי. "הם ביקשו את ראשי, והם עדיין רוצים את ראשי," אמר. "אני מותקף קשות מכל העברים. אני חוזר לביירות."
"מה אתה חושב לעשות?" שאלתי.
"אני חוזר, אתה יודע, לתת את הדין."
"מתי תחזור?"
"אם אחזור..." ואז אמר לי: "אולי תבחש קצת בקלחת? לא יזיק בכלל אם תתקשר עם ידידנו המשותף, אתה יודע למי אני מתכוון, ותספר לו מה שמעת, מבלי להזכיר אותי כמובן, אתה מבין." הבטחתי להתקשר עם ברונו קרייסקי למחרת היום.
"זה לא יזיק בכלל. זה יתן לעניין מימד בינלאומי."
שנה לפני-כן, בסוף ארוחת הערב שסעדנו עיצאם ואני עם ברונו קרייסקי בביתו, הבטיח קרייסקי בלא שיתבקש: "אם ינסו לרדוף אחד מכם, אנחנו נגייס את דעת הקהל הבינלאומית." זו היתה השעה לבקש ממנו לפרוע את השטר. למחרת התקשרתי לווינה, ומכיוון שלא מצאתי את קרייסקי, התקשרתי שוב למרגיט שמידט וסיפרתי לה על ההתפתחויות. כעבור שעות אחדות שוחחתי עם הקנצלר עצמו.
עיצאם נעלם כליל למשך חודש ימים. קרייסקי עשה כמיטב יכולתו והבהיר כי אם תיפול שערה מראשו של סרטאווי, הדבר יגרום נזק רב לאין שיעור ויהרוס למעשה את מאמציו של קרייסקי לעשות את אש"ף מקובל על העולם המערבי, וכן את כל מה שעלה בידינו לבנות בישראל.
ב-5 בינואר הופיע עיצאם סרטאווי מחדש באורח פלא, נמרץ ונלהב כמימים ימימה. הוא התקשר אלי, ומכיוון שלא מצא אותי בבית, השאיר הודעה במזכירה האלקטרונית שלי. כשהתקשרתי אליו למחרת לפאריס, הוא נשמע בטוח בעצמו וסיפר כי הצד השני ממשיך במאבקו נגדו, אבל