היינו שוב בראמבוייה. עיצאם התקשר להזמין את שלושתנו - מתי פלד, יעקב ארנון ואני - להתייעצות דחופה. חבריו של אנרי קוריאל, שהתעקשו להמשיך בעבודתו, העמידו לרשותנו את הווילה והסיעו אותנו לשם. היה זה סוף ספטמבר 1980.
ארבעתנו היינו עתה נינוחים לגמרי זה במחיצתו של זה. התפתחה תבנית של יחסים אישיים. אמון מלא שרר עכשיו בינינו, לאחר שהאחרים מעלו באמונו של סרטאווי, כך לפחות חשב. אנו הארבעה יכולנו לדון בעניינים סודיים ביותר ללא חשש או הסתייגות.
לכל אחד מאיתנו היה סוג שונה של יחסים עם עיצאם. הוא רחש כבוד למתי פלד, שכאדם היה ההפך הגמור ממנו. מתי אינו מרבה לתת את הדעת על ההנאות הפשוטות של החיים, כגון ארוחות טובות, ואין צורך לומר שהוא לא יהיה שותף לדיון בסגולותיהן של נערות אלה ואחרות. דרגתו הצבאית הרשימה את עיצאם, שידע כי היא מרשימה גם מנהיגים פלסטינים אחרים. הוא נהג לומר בנאומיו: "שוחחתי עם גנרל פלד, כדבר גנרל פלסטיני עם גנרל ישראלי..." להזכיר את העובדה שהוא היה ראש ארגון פדאין לשעבר.
יחסיו עם יעקב ארנון היו שונים בתכלית. ארנון, המבוגר בעשר שנים ממתי וממני (בין שנינו מפרידים רק שבועות אחדים), שימש לנו כמין דמות-אב. עיצאם אהב להחליף עמו בדיחות, וכיבד את שכלו הישר. ארנון, ניצול הכיבוש הגרמני של הולנד מולדתו, היה חבר ותיק במפלגת העבודה ואיש מנגנון הממשלה הישראלי, וניחן באותו סוג מיוחד של חכמה מעשית הנחוץ לניהול עסק גדול.
היחסים בין עיצאם לביני היו שוב שונים לגמרי. היינו דומים זה לזה