מפני התלהבות בטרם-עת. מתי היה הרבה יותר אופטימי ממנו, ואני הייתי אי-שם באמצע.
☆ ☆ ☆
אולם זו הפעם, החלו העניינים לזוז. בסוף דצמבר 1980, קיבלנו את ההודעה שציפינו לה: בואו מייד.
אנה בסט, עוזרתו המסורה של אנרי קוריאל במשך שנים רבות ומומחית לעניינים כורדיים - יהודיה אשכנזיה ממצרים - קיבלה את פנינו בנמל התעופה שארל דה גול. נדחקנו למכוניתה הקטנה, עם כל חפצינו, ובדרכנו העירה שמענו מפיה את החדשות: כולנו יוצאים למרוקו, להיפגש עם המלך.
"אני לא מאמין," אמר ארנון.
בדירתו הפרטית של אחד מחברי קבוצת קוריאל, ערכנו את הכנותינו לנסיעה. עיצאם הופיע, קורן בטחון עצמי. שלושתנו נקבל שמות ערביים, ונטוס לרבאט במטוס של נתיבי האוויר המלכותיים של מרוקו. הכל הוסדר באמצעות השגרירות המרוקנית בפאריס, לפי הוראה ישירה מהוד מלכותו.
כעבור דקות אחדות היינו בדרך לנמל התעופה אורלי. נלווה אלינו אדון מרוקאי צעיר. הוא נתן לכל אחד מאיתנו מסמך מודפס במכונת כתיבה שתמונתנו צורפה אליו. (אני נשאתי עמי תמיד תמונות דרכון, אבל מתי וארנון נאלצו למצוא אוטומט צילום בפאריס.) הפכתי להיות ד"ר עומר חרקי, אזרח מרוקני בעל עיניים כחולות - לא חזיון מצוי. נולדתי בקזבלנקה ב-16 ביוני 1927, וכך הוצערתי בארבע שנים. ארנון היה ד"ר אחמד סבר, יליד מקנס, שנת 1917, וגם הוא הרוויח שנים אחדות. מתי היה ד"ר עבד-אל-סלאם מורבט.
לא בלי חשש ניגשנו לפקיד בקרת הדרכונים הצרפתי. הוא העיף מבט שטחי במסמכינו, בלי להניד עפעף, והניח לנו לעבור כשלושה מרוקאים בלתי-מתקבלים-על-הדעת. באולם הנוסעים היוצאים, עת חיכינו לקבל את כרטיסי העלייה למטוס, מצאנו את עצמנו בתור ארוך של מרוקאים. האדון המרוקאי נעלם. אנו עצמנו המעטנו בשיחה עד כמה שאפשר, ובלית ברירה דיברנו באנגלית, בקולות כבושים. ההמתנה היתה אינסופית, אבל בסופו של דבר מצאנו את עצמנו יושבים במחלקה הראשונה של המטוס, מוקפים בדיילות מרוקאיות יפהפיות שהציעו לנו שמפניה עוד לפני שהחל המסע.
הכל היה הרבה יותר מדי חלק. היה מוכרח לקרות משהו שיקלקל את הנם. ואכן, הדבר קרה - אבל לאו דווקא כפי שציפינו.
בעודנו ממתינים על הקרקע, התחוללה מהומה קטנה. זוג מרוקני קשיש,