מקרין אווירה של מעמד וחשיבות, נכנס למחלקה הראשונה. לא היה לו מקום. הכלכל הצביע כנגיד ומצווה על ד"ר מורבט וד"ר עותמן - מתי ועיצאם - ובהתנצלות מן השפה ולחוץ, הורה להם להתיישב במחלקת התיירות. לאור המצב הרגיש, לא היה ביכולתם להתנגד. הם הלכו בשקט אחרי הכלכל עד קצהו האחורי של המטוס, ליד השירותים.
את החוויה הזאת לא שכח עיצאם לעולם. הוא חזר וסיפר אותה פעמים אין מספר. הוא היה מסוגל לשכוח סכנות, נסיונות התנקשות, כשלונות ומפלות, אבל לא שכח את העלבון שספג כשאילצו אותו לשבת במחלקת התיירות הצפופה ולאכול אוכל בלתי-אכיל (מבחינתו) בדרכו להתראות עם מלך מרוקו.
לפי סיפורו, רגע השיא של אותו עלבון היה הופעתי בפתח המחלקה הראשונה, נושא בקבוק שמפניה ומיני מתיקה, ושואל בהתחסדות לשלומם. "באמת הוספת חטא על פשע. ממש לעגת למשבתנו!"
ואכן, היתה זו טיסה הראויה להיזכר. לעולם אינני טס במחלקה ראשונה. אבל זו לא היתה אפילו מחלקה ראשונה מן הסוג המוכר במטוסים אמריקניים, שלא לדבר על אל על. זה היה גן-עדן מעופף. שמפניה זרמה כמו מי ברז. ארוחה רדפה ארוחה, אחרי הממתקים באו סיגרים, עם הקפה הערבי הוגש קוניאק. ומלבד כל זאת החוויה המיוחדת במינה של הימצאנו במטוס ערבי, מוקפים באדונים ערבים עם גבירותיהם, מקבלים שירות מפואר מדיילות ערביות, בדרך לקראת חוויה שלא חלמנו עליה יממה אחת לפני-כן.
בנמל התעופה של רבאט קידם את פנינו אדון בגלימה שחורה שופעת וביקש מאיתנו לשבת באולם המתנה נוח עד למעבר שאר הנוסעים. אחרי שיחה קצרה עם סרטאווי, הוכרחנו לתוך לימוזינה גדולה והוסענו לווילה יפהפיה בחוץ לעיר, שם המתין לנו מארחנו, אחמד בן סודה, ראש לשכת המלך.
מצב רוחנו, שכבר היה טוב מאוד, הרקיע שחקים. בן סודה הוא אדם מקסים. בתוך דקות שקענו בשיחה על שירה ערבית, תחום שבו הצטיין מתי פלד. השניים דקלמו שירים ערביים קלסיים איש לרעהו. המפגש עם גנרל ישראלי המסוגל לדקלם, באריכות, שירה ערבית קדם-איסלמית, הרשים מן הסתם את מארחנו, שאליו הצטרף עוד אחד מיועצי המלך. בן סודה דקלם כמה שירים שחיבר בעצמו בנעוריו, ועיצאם, עוד אוהב שירה ערבית, שגם הוא חטא בכתיבת שירה מפעם לפעם, החרה-החזיק אחריהם.
הדלת נפתחה, ועוד שני אדונים הוכנסו לחדר. אחד מהם היה אבו מרוואן, שגריר אש"ף ברבאט. השני היה אחד האישים החשובים ביותר באש"ף, חאלד אל-חסן, יועצו המדיני של יאסר ערפאת, מנהיג מן השורה