בין בדיחה לבדיחה, סביב האוכל והיין האדום המרוקני, נמשך הדיון הפוליטי, משובץ הערות אישיות. מארחנו סיפר לנו שמוצא משפחתו מגרנאדה. אחד מאבותיו היה תלמידו של רופא יהודי מפורסם, וכל בני משפחתו היו עורכי-דין או רופאים. "כולם, מלבדי, הם משוררים," הוסיף בצניעות. המלך עצמו, נאמר בשיחה, שייך למשפחה בעלת מסורת של מאות שנים של שיתוף-פעולה מוסלמי-ישראלי. סיפרתי להם את מה שלמדתי בבית-הספר על תור הזהב של תרבות מוסלמית-יהודית בספרד המוסלמית, עת חיברו אחדים מגדולי המשוררים של עם ישראל את יצירותיהם בערבית ובעברית, ועת נעשו יהודים רבים וזירים, יועצים ורופאים לשליטי מרוקו.
הקשבתי לשיחה, צפיתי בתערובת המושלמת של תרבויות מקוריות, ערבית מרוקנית וצרפתית אירופית, ולא יכולתי שלא להרהר בנושא שהעסיק אותי בלי הרף במרוצת היומיים הבאים: מדוע זוכים יהודי מרוקו ביחס של זלזול ואפליה מצד האשכנזים? מה קרה למורשתם התרבותית?
סיפרתי למארחי כי במלחמת 1948, כשנעשיתי מפקד כיתה, היה עלי לבחור את אנשי מבין העולים החדשים שהגיעו מארצות רבות ושונות. בחרתי קבוצה של מרוקאים ויצאתי איתם לקרב. מעולם לא התחרטתי על החלטתי זו, כי ארבעה מחיילי המרוקאים הצילו את חיי כשנפצעתי וחילצו אותי מעמדה חשופה תחת אש.
גיליתי שאיש מאנשי הצמרת המרוקאים אינו כועס על יהודי מרוקו שעזבו את מולדתם ועלו לישראל. הם עדיין ראו אותם במרוקאים.
לקראת סוף הערב, ביקש מאיתנו יועץ המלך לנסות לגבש את בקשותינו מן המלך למספר פריטים ענייניים. מתי הכין רשימה, ארנון ואני הוספנו עליה וחאלד אל-חסן הכניס בה תיקונים, תוך שהוא מרכך מספר פריטים. בסופו של דבר גיבשנו ארבע הצעות מעשיות:
1. המלך מתבקש, בתוקף תפקידו כיושב-ראש הוועידה האיסלמית העתידה להתכנס בעוד ימים אחדים, לדאוג לכך שהשלום עם ישראל יוזכר בהחלטותיה. זו היתה הצעתו של ארנון.
2. אם דבר זה איננו אפשרי, המלך מתבקש להעניק להחלטות פרשנות בנאומו ולהוסיף שהשלום המקיף במזרח התיכון כולל שלום עם ישראל. זו היתה הצעתי. מתי הציע שהמלך יפנה בנאומו אל ממשלת ישראל ויפנה את תשומת-ליבה לעובדה שהיא מחמיצה הזדמנות גדולה לשלום, עתה שהעולם הערבי מוכן לשלום עימה.
3. המלך מתבקש לפנות ליהודי מרוקו(שבישראל יצרו את בסיס הבוחרים של הליכוד) ולבקש מהם לחתור לשלום. זו היתה הצעתי. מתי וחאלד