הזמן נמשך עוד יעיד, אבל לא היה משעמם כלל ועיקר. כל אימת שישראלים ופלסטינים נפגשים בפעם הראשונה, יש להם הרבה דברים לספר זה לזה, הרבה דברים להסביר והרבה להתווכח עליהם. במשך שעות ספורות היה עלינו לדחוס בחאלד את כל מה שהסברנו לעיצאם במשך ארבע שנים. למרבה המזל, הוא ניחן בבינה זריזה ביותר. גם אנו התעניינו לשמוע את השקפותיו של חאלד, לשמוע על המתרחש באש"ף מפי מישהו אחר מלבד סרטאווי, כדי שנוכל להשוות גירסאות.
"באלוהים, אני שמח שבאת. האנשים האלה כבר התחילו בוודאי לחשוד שאני בודד לגמרי, שאני רק מתחזה כאילו אני מייצג את אש"ף," אמר סרטאווי, לא לגמרי בהלצה. הוא לא החטיא הרבה את המטרה.
אחרי ארבע שעות שיחה בחדר הקטן והצפוף, התחלנו לגלות קוצר-רוח קל. "אתם צריכים להתרגל לעיסוק עם מלכים," אמר חאלד, שהיה לו שפע של נסיון עם המלך המסוים הזה. "מלכים דומים לבחורות יפות. הם יכולים להרשות לעצמם לתת לכם לחכות."
למדנו דברים אחדים על הרקע האישי של חאלד. הוא נולד בחיפה. במשך דורות היתה השמירה על מערת אליהו מופקדת בידי משפחתו. בחגים היהודיים, היה בית אביו מלא רבנים. הוא ביקש ממני לשלוח לו מספר תמונות של האתר כפי שהוא נראה עכשיו - ואני קיימתי את ההבטחה. לרגע קל חלף בראשי זכרון עצוב של סעיד חמאמי, שאת ביתו ביפו לא עלה בידי למצוא.
חאלד סיפר לנו משהו על הדרך שבה התקבלה במועצה הלאומית ההחלטה ההיסטורית להקים מדינה פלסטינית לאומית, במושבה ב-1977. ההחלטה הקודמת, שהתקבלה ב-1974, דיברה על "סמכות לאומית עצמאית לוחמת." מישהו רצה לדבר על "מדינה לאומית לוחמת," מישהו אחר רצה שהיא תיקרא "מדינה לאומית משחררת." חאלד הציע בקוצר-רוח לקרוא לה "מדינה לאומית סילונית," משום שיש צורך בכלים חדישים כדי להילחם. בצחוק הכללי שפרץ בעקבות זאת, הוחלט לאמץ את הנוסחה הפשוטה ביותר.
הופתעתי לשמוע שהוא רוחש כבוד רב לג׳ורג׳ חבש הקיצוני. הוא אמר שחבש רוצה בשלום לא פחות מכל אחד אחר, אבל אינו מאמין שישראל והאימפריאליסטים יסכימו לכך אי-פעם. הוא לא רצה שאש"ף ישתעשע באשליות.
מה שקרוי "האופציה הירדנית," לדברי חאלד, הוא רעיון מגוחך מעיקרו. המלך חוסיין לא יקבל לעולם את הגדה המערבית בלי ירושלים. חאלד האמין שבסופו של דבר תקום מין פדרציה של המדינה הפלסטינית עם ירדן, וזו תכלול גם את ישראל ולבנון. הוא התפלא לשמוע שישראלים