נוסח נאומי היה בלתי-רגיל עד מאוד. בתחילת המאה כתב תיאודור הרצל, אבי הציונות המודרנית, האיש היחיד שתמונתו מוצגת באולם הכנסת, ספר עתידני בשם אלטנוילנד, שבו צייר את דמותה של המדינה היהודית העתידה לקום בארץ ישראל. היה זה ספר תמים למדי, פשטני, והמוטו שלו היה "אם תרצו, אין זו אגדה."
נאומי היה המשך לספר זה, תיאור כיצד נכדו של גיבור הספר המקורי בא לביקור בישראל בשנת 2001 ומוצא אותה משגשגת, לאחר שהושג השלום עם כל העולם הערבי. כך תיארתי, בסגנון עתידני, כיצד יושג השלום וכיצד תיהנה ממנו ישראל.
לקראת סוף הנאום, בעוד שומעי מרותקים, משועשעים למחצה ומהורהרים למחצה, לסיפור המעשה הזה, הוצאתי במפתיע שלט קרטון המציג את דגלי ישראל ואש"ף וסיימתי באלה הדברים: "אדוני היושב-ראש, שני הדגלים הללו, כשהם מופיעים ביחד, האם הם מהווים איום? האין זה חלומנו היקר ביותר ששני העמים האלה, החיים בארץ הזאת, כל אחד תחת דגלו ולפי הכרתו הלאומית, ישלבו את גורלותיהם בשלום ובכבוד הדדי? ברצוני לסיים את סיפורי בסיסמתו הישנה של הרצל: אם תרצו, אין זו אגדה."
רגעים אחדים הביטו מר בגין והכנסת כולה בפלצות בשיקוץ המקומם, דגלו של ארגון המחבלים אש"ף, המוצג בקודש הקודשים. אבל בטרם הספיקו להגיב, ובטרם עלה ביד היושב-ראש לנקוט איזה צעד, סיימתי את נאומי, החוויתי קידה לקהל וחזרתי למושבי. המצלמות, שקיבלו התרעה מראש, התמקדו בחזיון הבלתי-שכיח, חבר כנסת המציג מעל הדוכן את הדגל הפלסטיני, משולב בדגל ישראל.
לפי הנוהל, היה על שר בממשלה להשיב על נאומי. התפקיד הוטל על שר המשפטים, חבר הליכוד, שלא היה מוכן כלל להפגנתי, ומשום כך לא הגיב עליה בשום דרך. תחת זאת השמיע נאום מתון למדי, שיבח את תרומתי לכנסת והביע צער על התפטרותי, ודיבר יותר בצער מאשר בכעס על גישתי המוטעית לבעיית ארץ ישראל, כפי שהציג זאת.
פרשיית הדגלים דווחה באמצעי התקשורת ברחבי העולם, ולה מונד ביקש ממני לחבר מאמר לעמוד ההשקפות שלו, תחת הכותרת "מדוע הצגתי את הדגל הפלסטיני בכנסת?"
אולם התגובה המשמעותית ביותר הופיעה ב-12 בפברואר בפלסטין אל-ת׳אורה. בטאון פת"ח פרסם בעמוד הראשון שלו כתבה תחת הכותרת "הדגל הפלסטיני מוצג לראשונה בכנסת! אבנרי מתקיף את ממשלת בגין."
☆ ☆ ☆