שיח. אני שאפתי לנייטרליות מטבעי, אבל מעולם לא הסתרתי את אמונתי בכך שארצות הברית חייבת למלא תפקיד מפתח במאמצי השלום באזורנו.
יתר על כן, איש משנינו לא פקפק בכך שאם הסכסוך יימשך, האזור כולו עתיד במוקדם או במאוחר להתפוצץ בפניו של העולם המערבי, לגרום לשינוי היסטורי במאזן הכוחות העולמי. הדבר היה כה ברור לנו(ועודנו ברור לי), עד כי לא יכולנו להבין את גישתם של האמריקאים. מה יכול להיות המניע שלהם? השדולה היהודית המפורסמת? מכירות הנשק האמריקני הענקיות לשני הצדדים בסכסוך? הרעיון שהדרך הטובה ביותר לשרת את האינטרס האמריקני היא לקיים את המצב שבו שני הצדדים חוששים זה מזה וזקוקים להגנה אמריקנית? סתם טפשות? אף לא אחד מבין ההסברים הללו, אפילו לא כולם ביחד, לא נראה לנו כפתרון נאות לחידה.
ובכל זאת ישבנו עכשיו ותינינו זה באוזני זה במשך שעות רצופות את נסיונותינו, הפעוטים והגדולים, שהצביעו כולם לאותו הכיוון. לדוגמה: פרופסור זביגנייב בדדינסקי ביקר בישראל ובא לביתו של מתי פלד. הוא התרשם בעליל מניתוחו ההגיוני של מתי. אבל לאחר שהוא נעשה יועץ הנשיא קרטר לענייני בטחון לאומי, מצא מתי שאין הוא יכול אפילו להתקבל לראיון אצלו. אותו הדבר עצמו קרה לי קודם לכן עם הרולד סונדרס, שעמו היו לי חילופי השקפות ממושכים מאוד ומשביעי-רצון על השאלה הפלסטינית, כשהיה באגף הרשות המבצעת בבית הלבן ב-1969; אך לאחר מכן, כשהגיע סונדרס לאווירת הפסגות של משרד החוץ, התרחק ממני כאילו הייתי מצורע. וזאת למרות העובדה שמבין 120 חברי הכנסת, הייתי היחיד שדיברתי בשבח תוכנית השלום שהציע שר החוץ ויליאם רוג׳רס בסוף 1969.
מדוע טרח קיסינג׳ר טירחה מרובה כל-כך לסלק את סרטאווי מארצות הברית ב-1976 ? מדוע התכחשה ארצות הברית לאלתר להודעה המשותפת האמריקנית-סובייטית מ-1 באוקטובר 1977 - שהיתה צעד כה גדול בדרך לשלום? מדוע הסתלקו הטוניסאים מתוכנית שנהגתה ב-1978, להזמין את לובה אליאב לטוניס מטעמנו?
אחרי שבדקנו והשווינו עשרות דוגמאות כאלה, חשנו כי אין מנוס מהמסקנה שארצות הברית חותרת להכשלת מאמצינו באורח פעיל ולפעמים בזרוע נטויה, בדיוק כפי שעשתה ברית המועצות - ומטעמים דומים למדי. היתה זו מסקנה קשה לשנינו, אבל נבע ממנה לקח.מעשי: עלינו לחתור לדו-שיח ישיר בין עמינו, איננו יכולים להסתמך על שום גורם חיצוני - לא מעצמות העל ולא המשטרים הערביים.
סיפרתי לעיצאם דבר-מה שנודע לי רק לאחרונה. בעת המשא-ומתן