המאבק העולמי. במוקדם או במאוחר עתידים הפלסטינים לפוצץ את המזרח התיכון, על כל עושרו הטבעי, לרסיסים. כשיקרה הדבר, ארצות הברית והמערב יספגו מהלומה נוראה, אולי קטלנית. התמוטטות התעשיה המערבית, שואה גרעינית, מהפכה מוחלטת - כל אלה הן בגדר אפשרויות מוחשיות.
לפיכך אמריקה חייבת לרצות בשלום. איננו צריכים אלא להמתין. מעצמה כה גדולה חייבת להתעורר בבוא העת, ולפעול בהתאם לאינטרסים שלה.
הגיוני? כן, הגיוני לחלוטין. אבל לא זה מה שקרה. וכשמצב בלתי-
הגיוני עומד בעינו במשך ארבע-עשרה שנה, ודאי שיש איזה פגם בהגיון.
מכאן נובע סימן השאלה. מאז סוף השנה שעברה, אני שרוי בחבליה של "הערכת-מצב מחודשת ומכאיבה." אני מנסה לחשוב מחדש. עדיין לא הגעתי למסקנה מובהקת, אבל ברצוני להציג כאן אחדים מהרהורי.
בהמשך המאמר הצגתי מספר הסברים אפשריים להתנהגותם של האמריקאים וסיכמתי כך:
ודאי שיש אמת כלשהי בכל אחת מהתיאוריות הללו, ואפשר שכולן אמיתיות לגמרי. בפוליטיקה פועלים גורמים רבים בעת ובעונה אחת, ונתיביהם חוצים זה את זה שוב ושוב.
אבל אני מוצא שדעתי אינה נוחה מכל ההסברים הללו גם-יחד. הפער בין היתרונות לטווח קצר של המצב הזה לבין הסיכונים הנוראים לטווח ארוך הכרוכים בו, הוא פשוט גדול מדי. אפילו העובדה שפוליטיקאים ואישי שלטון מעדיפים דרך קבע פתרונות לטווח קצר על-פני חישובים לטווח ארוך, עובדה הידועה לכל מי שעסק בפוליטיקה בכל מקום שהוא,
אין בה כדי לספק מפתח משכנע לתעלומה זו.
היה למאמר זה המשך מוזר במקצת. כעבור חודשים אחדים קיבלתי, בלי שציפיתי לכך כלל, מכתב מד"ר נחום גולדמן, מיום 30 בינואר 1982. גולדמן, יותר מכל אחד אחר, הטיף במשך שנים לרעיון שרק ארצות הברית, ביחד עם ברית המועצות, יכולה לכפות על ישראל שלום סביר. יחסי עמו היו חמימים לעתים, מרוחקים לעתים, מאז הצעתי ב-1953 להקים משרד מיוחד לשלום (או ליחסים מזרח תיכוניים) ולהעמיד בראשו את גולדמן.
במכתבו נאמר:
מר אבנרי היקר,
אני כותב אליך בגרמנית משום שאני יוצא לנסיעה בעוד שעה ויידרש לי