הפאר הענקי שבו נמצא משרדו, ביקש ממני לעמוד מאחורי עמוד בטון בעת שפתח את דלת המכונית והפעיל את המנוע. "אין טעם ששנינו נתפוצץ," אמר.

הפצרתי בו לנקוט אמצעי זהירות רבים ככל האפשר. אחרי שנשלחו אלי לכנסת מספר מכתבי איום, שלח אלי קצין הבטחון של הכנסת חבלן משטרתי, וזה נתן לי קורס קצר ומרוכז באמצעי זהירות כאלה, לרבות רשימת אמצעים. במשך ימים אחדים ניסיתי לנהוג לפי ההוראות, ואז משכתי את ידי מכל העניין. הוא היה מסורבל מדי וגזל זמן רב. יחסו של סרטאווי היה דומה, אבל הוא הבטיח לי לקרוא את רשימת האמצעים אם אתרגם אותה למענו לאנגלית. בסופו של דבר, לא עשיתי זאת.

דרך אגב, עיצאם לא נהג לבקש מבחורות לתפוס מחסה מאחורי עמודים לפני שפתח לפניהן את דלתות מכוניתו. הוא חשב שזה יפחיד אותן.

באותה ארוחת ערב ובמשך הימים הבאים, עדכן אותי עיצאם במתרחש בעולם הערבי ובקרב אש"ף. למרבה ההפתעה, הצהרותיו המרובות בזכות השלום, ואפילו הצהרות ערפאת, לא עוררו כל תגובה אלימה מצד סוריה. נהפוך הוא, מאמריו של סרטאווי והראיון הארוך שנתן למחלקה הערבית של רדיו מונטה קארלו - התחנה בעלת קהל המאזינים הגדול ביותר במזרח התיכון - צוטטו בהרחבה ובהבלטה בעיתונות הסורית, בלי הערות גנאי. עיתוני סוריה, הנתונים לפיקוח ממשלתי, השמיטו רק את הקטעים הנוגעים לישראל.

עיצאם לא האמין שיש לברית המועצות השפעה כלשהי על סוריה. הוא חשב שאם כבר, ההפך הוא הנכון.

באשר לביקורנו במרוקו, הוא גילה לי כי העניין קיבל את אישורו האישי של ערפאת, ששאל את עמיתיו אם הם מוכנים להשתתף. כולם צידדו בפגישה, אבל רק חאלד אל-חסן התנדב לצאת למשימה זו. העובדה ששום איש מהם, מלבד חאלד, לא היה מוכן לצאת בעצמו אפילו למשימה סודית זו, אמרה דרשני.

סיפור מעניין: כששאל עיתונאי זר את ערפאת איזה מחיר יהיה מוכן לשלם תמורת שלום עם ישראל והקמת מדינה פלסטינית, הרים ערפאת את העט שבידו ואמר: "זהו הנשק החשוב ביותר שלי, כי זהו העט היחיד בכל העולם הערבי המסוגל לחתום על מסמך שיכיר בישראל. בלי הכרתו של העט הזה, כל הכרה ערבית אחרת בישראל תהיה חסרת כל ערך."

ב-1977, שאל העיתון האיטלקי לה סטאמפה את קדומי אם הוא מוכן להכיר בישראל, וקיבל את התשובה: "זהו הקלף החשוב ביותר שבידינו. לא נטיל אותו לפני שנגיע לשולחן המשא-ומתן."

שאלתי את עיצאם על דיפלומט צעיר וחביב של אש"ף בארצות הברית,

256